ה"פ 36563-11-11

תקציר

התיק נסוב סביב חבותה של חברת אינג' בר יהודה בע"מ (המשיבה) לשלם היטל השבחה לוועדה המקומית לתכנון ובניה (המערערת) בעקבות תכנית השבחה שהעלתה את ערך נכסיה. השאלה המרכזית במחלוקת היא האם המשיב נחשב לחוכר לדורות, דבר שעל פי חוק התכנון והבניה היה מחייב אותו בתשלום ההיטל. המשיב התקשר עם מינהל מקרקעי ישראל בהסכם פיתוח לחלקת המקרקעין הנדונה, המתווה הליך דו-שלבי. בשלב הראשון יש למשיבה הרשאה לפתח את הקרקע ורק לאחר שיתקיימו תנאי הפיתוח תינתן לה זכות חכירה. החוק ברור שרק הבעלים או החוכר לדורות חייב בתשלום היטל השבחה. ועדת הערר טוענת כי מעמדו של המשיב הוא של חוכר לדורות ולכן הם אחראים לתשלום. מנגד, טוענת המשיבה כי היא אינה חוכרת, שכן ההסכם שלה עם מינהל מקרקעי ישראל מסווג כחוזה פיתוח. בית המשפט בוחן את טיבן של הזכויות המוקנות למשיב על פי הסכם הפיתוח ומוצא כי הן מתיישבות יותר עם זכויותיו של חוכר לדורות. עוד מציין בית המשפט כי המשיב מחזיק במקרקעין למעלה מ-20 שנה, פועל כבעלים באמצעות הגשת בקשות וייזום תכניות, וכי מינהל מקרקעי ישראל מוכן לחתום עימם על הסכם חכירה בכל עת. על יסוד ממצאים אלה פוסק בית המשפט לטובת ועדת הערר וקובע כי המשיב הוא אכן חוכר לדורות ולפיכך חייב בתשלום היטל השבחה. החלטת ועדת הערר בנקודה זו מתקבלת, אך החלטתה לגופו של עניין מתבטלת והתיק מוחזר לוועדת הערר לדיון נוסף בשיעור ההיטל. המשיב חויב לשלם לוועדת הערר הוצאות בסך 15,000 ₪.