הפ"ב 43172-07-20

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בשתי בקשות צולבות הנוגעות לסכסוך בין שני בני דודים, מר צור משה (הקונה) ומר אליה זקאמי (המוכר), בנוגע למכירת זכויות במקרקעין בביתוניא. ליבת המחלוקת נסובה סביב הימנעותו הנטענת של המוכר מהעברת הזכויות במקרקעין לקונה, כפי שהוסכם בשני הסכמים נפרדים מיום 30.6.00 ומיום 27.6.02. המוכר לא כיבד את ההסכמים, מה שהוביל את הרוכש לפנות לבוררות אצל מר שלום בן משה, המקורב לשני הצדדים. לאחר הליך הבוררות פסק מר בן משה לטובת הרוכש, וקבע כי המוכר אכן הפר את ההסכמים ולא רשם את הזכויות במקרקעין על שם הקונה. עם זאת, מאחר שהמוכר ביקש להחליף בורר במהלך ההליך, ציין מר בן משה כי על הצדדים לפנות לבית המשפט לצורך קביעת פיצוי כספי או סעד אחר. לאחר מכן הגיש הקונה בקשה לאישור פסק הבוררות, ואילו המוכר ביקש את ביטולו, בטענה כי אין מדובר בפסק בוררות תקף וכי ההליך דומה לגישור ולא לבוררות. עוד טען המוכר כי פסק הבוררות עצמו אינו ברור ואין בו הוראות אופרטיביות כלשהן. הרוכש, לעומת זאת, טען כי התקיים הליך בוררות תקין וכי פסק הבוררות הוא החלטת ביניים תקפה. לאחר עיון בבקשות, מצא בית המשפט כי אכן התקיים הליך בוררות, למרות טענות המוכר. עם זאת, בית המשפט קבע כי פסק הבורר אינו פסק סופי אלא "החלטה אחרת", שכן הוא אינו מעניק כל סעד או סעד סופי למי מהצדדים. מכאן הגיע בית המשפט למסקנה כי אין צורך לאשר או לבטל את פסק הבוררות. במקום זאת, שתי הבקשות נדחו, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים, והעתק ממנו נשלח לבאי כוחם.