פש"ר 5276/09

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת בין נאמן לכונסי נכסים בנוגע לחלוקת התמורה ממכירת נכס של חייב במסגרת הליכי פשיטת רגל. נקודת המחלוקת העיקרית היא האם תמורת המכירה צריכה להיחשב כנכס של החייב או כשייכת לנושים ספציפיים שפתחו בהליכי הוצאה לפועל. בית המשפט מצדד בפרשנותם של כונסי הנכסים ומדגיש את ההבחנה שעשה המחוקק בין הליכי הוצאה לפועל הנוגעים לנכס לבין עיקול חוב. לדברי השופט, לשון החוק הרלוונטי, סעיף 91 לפקודת ההוצל"פ, מצביעה בבירור על כוונת המחוקק להבחין בין שני תרחישים אלה. השופט מדגיש כי הנכס הנמכר נחשב לנכס, והמונח "עיקול חוב" מתייחס לחוב המגיע לחייב. יתרה מכך, השופטת מסבירה כי הוצאת צו מכר, המהווה שלב פרוצדורלי בהליך ההוצאה לפועל, משמעותה השלמת תפיסת הנכס ומכירתו, ולכן הנכס או שוויו אינם שייכים עוד לחייב לאחר מתן צו הכינוס. השופט מתייחס גם לזכויותיהם של נושים שפתחו בהליכי הוצאה לפועל פרטניים ובתיקים מאוחדים. בהתייחס לסעיף 76 לחוק ההוצאה לפועל, קובע השופט כי יש לתעדף נושים שנקטו בהליכי הוצאה לפועל באופן אקטיבי ותרמו לקבלת הכספים. נושים ספציפיים אלה, לרבות בנק אוצר החייל ובנק דיסקונט, זכאים לכך שהכספים שהתקבלו יזוכו תחילה לחשבון ההוצאות והעמלות שלהם ולאחר מכן לחשבון החוב של החייב. לעומת זאת, נושים אחרים שרק הטילו עיקול על הנכס או על שוויו יושמו מאחורי הנאמן ולא ייהנו מעדיפות. כתוצאה מכך, יתרת הכספים לאחר ניכוי התשלומים לנושים הנ"ל וההוצאות ושכר הטרחה שאושרו על ידי הכונסים תועבר לקרן פשיטת הרגל על שם החייבים. החלטה זו נועדה לבסס חלוקה הוגנת של תמורת המכירה, תוך הכרה במאמצים ובזכויות הנושים אשר פעלו באופן אקטיבי להוצאה לפועל תוך הקפדה על ניהול הליכי פשיטת רגל בצורה חלקה.