ער"מ 13563-02-22

תקציר

פסק הדין המדובר הוא ביחס לתביעה בין תובע לנתבע, כאשר התובע מבקש להעביר מניות שלטענתו הוא זכאי להן. השאלה המרכזית של פסק הדין היא לגבי סיווג התביעה ואגרות בית המשפט שיש לשלם בעקבותיה, התלויות בסוג התביעה המוגשת. הנתבע טוען כי יש לסווג את התביעה כתביעה לסעד כספי, ואילו התובע טוען כי מדובר בתביעה לסעד הצהרתי וצו מניעה, אשר נושאת שכר טרחה שונה. תכליות אגרות בית המשפט, כפי שתוארו במקרים קודמים, הן הבטחת השתתפותו החלקית של הפרט בעלות ההליכים המשפטיים, ניהול יעיל של הליכים אלה ויצירת מחסום מפני תביעות סרק, תוך הכרה בזכותו של הפרט לגשת לערכאות כחירות חוקתית בסיסית. השופט מצדד בתובע וקובע כי טיבו של הסעד המבוקש בתביעה הוא הגורם הקובע בסיווגו, והסיבה העומדת מאחורי התביעה אינה רלוונטית. לפיכך, מאחר שהתובע מבקש הצהרה על זכויותיו במניות, כמו גם צו למסירתן, הוא מסווג כתביעה לסעד הצהרתי ולצו מניעה, הנושא שכר טרחה שונה וקבוע. בהגיעה למסקנה זו, מתייחסת השופטת לפסיקה קודמת, לתכליות אגרת בית המשפט ולאינטרס הלגיטימי של התובע בקבלת הסעד המבוקש. עוד מציינת השופטת כי ההבחנה שמנסה הנתבע לעשות בין נסיבות מקרה זה לבין מקרים קודמים אחרים אינה רלוונטית לשאלה המשפטית של סיווג התביעה. לבסוף מציינת השופטת כי אינה רואה כל סיבה שהנתבע יהיה פטור מתשלום הוצאות המשפט של התובעת, הנקבעות על סך של 23,400 ₪.