ת"א 35139-12-21

תקציר

פסק הדין דן בסמכות בתי המשפט בתיקי ירושה. היא סובבת סביב טענת התובעים כי לבית הדין הכנסייתי צריכה להיות סמכות לפסוק בדבר שינוי צו ירושה הנוגע לבעל נכס שנפטר בשנת 1962. הנתבע, האפוטרופוס לנכסי נפקדים, טוען כי לבית הדין הכנסייתי אין סמכות שיפוט ללא הסכמתו בכתב, כנדרש בחוק. השופט מצדד בנאשם ומסביר כי מאז צו הירושה הראשוני, הנוף המשפטי השתנה באופן משמעותי עם החלת החוק הישראלי במזרח ירושלים, לרבות המושג נכסי נפקדים. לפיכך, סמכותו של בית הדין הכנסייתי לדון בעניין אינה נמשכת לאורך זמן. השופט מדגיש כי האפוטרופוס לנכסי נפקדים הוא "צד הנוגע בדבר" בתיק הירושה ועליו לתת את הסכמתו לכך שלבית הדין הכנסייתי תהיה סמכות שיפוט. משלא עשה כן, אין לבית המשפט סמכות לפסוק בעניין. פסק הדין מתאר את תפקידם של בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי לברר את מעמדם של נכסי נפקדים ולקבוע את סמכות השיפוט במקרים כאלה. בסופו של דבר, השופט מחליט כי על בית המשפט המחוזי לפסוק תחילה האם האנשים המדוברים הם אכן נפקדים, דבר שיקבע את תפקידו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואת תוקפו של פסק דינו של בית הדין הכנסייתי. השופט מדגיש גם את האפשרות לאמת את אמיתותו של מסמך הסתלקות, דבר שעשוי להשפיע באופן משמעותי על ההליך.