ע"א 6455/19

תקציר

הערעורים התמקדו בקביעה איזו מסגרת משפטית חלה על בקשות לפשיטת רגל שהוגשו לפני, אך טופלו לאחר מועד כניסתו לתוקף של חוק חדלות הפירעון החדש. ההחלטה חייבה לפרש את הוראת המעבר שבסעיף 373(ב) לחוק חדלות פירעון. בית המשפט בחן את דוקטרינת הפרשנות התכליתית, הקובעת כי הפרשנות מתחילה בלשון ההוראה ומטרתה להגשים את כוונת הנורמה. בית המשפט הכיר בכך שלשונו של סעיף 373(ב) יכולה לתמוך בהחלת פקודת פשיטת הרגל הישנה או חוק חדלות הפירעון החדש על תיקים קיימים. בסופו של דבר העדיף בית המשפט את פרשנותם של המערערים והכונס הרשמי, אשר החילו את הוראת המעבר על כל הליך פשיטת רגל שהוגש לפני תחילתו של החוק החדש. פרשנות זו התיישבה עם מטרתו של חוק חדלות פירעון להקל על שיקומם הכלכלי של חייבים ולקדם יעילות פרוצדורלית. ההחלטה שמה דגש על מזעור הפגיעה בחייבים על ידי הימנעות מחידוש הליך פשיטת הרגל, ובכך מניעת בזבוז משאבים. גישה זו כיבדה גם את הסתמכותם של החייבים על הנחיות רשמיות קודמות, והבטיחה התאמה לכוונת המחוקק. לפיכך התקבלו הערעורים, והדבר איפשר את המשך ההליכים במסגרת החוקית הקודמת מבלי להטיל הוצאות על מי מהצדדים.