ע"א 2399/01

תקציר

עניינן של העררות באי תשלום דמי שכירות של דייר מוגן ובמעמדו של אדם אחר, המשיב מס' 2, המתגורר בדירה המוגנת. הערעורים הם על קביעתו של בית משפט השלום בירושלים כי למערערת, בעלת הדירה, הזכות לפנות את השוכרת בשל אי תשלום דמי שכירות אך אין לפנותה לאלתר שכן ניתן לה סעד מן היושר. עוד קבע בית המשפט כי המשיב מס' 2 אינו בר פינוי. בערעורים נטען כי יש לפנות את השוכר ללא סעד הוגן ולחייב את המשיב מס' 2 בתשלום דמי שכירות. לחילופין, מבקשת המערערת להגדיל את סכום הסעד ההוגן. המשיבים טוענים כי השוכר לא הפר את תנאי השכירות וכי סכום הסעד ההוגן גבוה מדי. פסק דינו של בית משפט השלום, שקיבל את מעמדה של השוכרת כדיירת מוגנת ודחה תביעות לפינויה למעט אי תשלום דמי שכירות, מתקבל. בית המשפט מצא כי אי תשלום דמי השכירות על ידי השוכרת לא היה מכוון והעניק לה סעד מן היושר, והפחית את הסכום מ-50,000 ₪ ל-30,000 ₪ שישולם עד ליום 1.5.2002. גם הקביעה כי מגוריו של המשיב מס' 2 בדירה אינה מהווה הפרה של חוזה השכירות והוא זכאי להתגורר בה בהסכמת השוכר נשמרת, אם כי זכויותיו כשוכר נדחה אינן מטופלות. לפיכך הערעורים נדחים, תוך שינוי גובה הסעד ההוגן.