עמ"נ 63793-03-22

תקציר

המחלוקת בין המערערים לבין המשיב נסובה סביב היקף זכויות הבנייה למגורים המפורטות בתכנית 3374. המשיב, יחד עם ועדת הערר, מפרשים את התכנית כמגבילה את זכויות הבנייה למגורים ל-10,385 מ"ר, ואילו המערערים טוענים כי התכנית מעניקה להם סך של 17,760 מ"ר לבנייה למגורים. ערר המערערים מערער על החלטת ועדת הערר ומבקש לאפשר תוספת של 7,375 מ"ר למגורים. בית המשפט, לאחר שבחן את לשונה ותכליתה של תכנית 3374, מצדד במשיבה ובוועדת הערר ומוצא כי פרשנותם לתכנית נכונה. לשונה הברורה והמפורשת של התכנית קובעת שטח עיקרי מרבי של 13,385 מ"ר, ואינה מותירה מקום לטענת המערערים. כמו כן, התכנית מגדירה במפורש זכויות בנייה, ומחזקת את הפרשנות לפיה השטח העיקרי הכולל מוגבל ל-13,385 מ"ר. בית המשפט מפנה גם לעמדתה העקבית והרשמית של המשיבה משנת 2006, התומכת אף היא בפרשנות לפיה תכנית 3374 מגבילה את השטח העיקרי. באשר לטענת המערערים בדבר השומה המוסכמת, מסביר בית המשפט כי לא ניתן להסתמך על מסמך זה, הנעדר פרטים מהותיים ודומה להסכם מסחרי, לצורך קביעת זכויות בניה. השומה אינה קובעת בבירור את מספר המטרים הרבועים שהותר לשימוש למגורים במצב הקודם והיא סותרת את הערכות שני הצדדים. יתר על כן, גם אם השומה המוסכמת הייתה מדברת על 17,760 מ"ר, לא הייתה בכך השפעה על שומת היטל ההשבחה הנוכחית. בית המשפט מדגיש כי שווי המצב הקודם נקבע על סמך פרשנות סבירה של קונה במועד הקובע, וכל מידע מן העבר שאינו רלוונטי עוד מתעלם. הואיל ופרשנותו של המשיב לתכנית 3374 היא הגוברת, והשומה המוסכמת אינה משקפת במדויק את מצב הזכויות, לא ניתן להתחשב בה לצורך קביעת היטל ההשבחה. בית המשפט מתייחס גם לטענת המערערים לכפל מס, ומסביר כי ניתן להבחין בפרשת אהרן מאיר, עליה הם מסתמכים. בעניין אהרן מאיר הורתה ועדת הערר על ניכוי תשלום יתר מהשומה הקודמת, אך כאן לא טענו המערערים לתשלום יתר או ביקשו ניכוי. לבסוף, בית המשפט אינו מוצא כל חוסר תום לב מצד המשיב ומציין כי טענותיהם הסותרות של המערערים לאורך ההליך פועלות לרעתם. אשר על כן, הערעור נדחה במלואו, והמערערים נדרשים לשאת בהוצאות המשיב בסך 85,000 ₪.