ע"א 1459/11

תקציר

במקרה זה פסק בית המשפט המחוזי לטובת המדינה, והעניק לה חסינות לפי סעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים, תוך סיווג האירוע כ"מעשה מלחמה". הסוגיה המרכזית בערעור הייתה האם מותו של המנוח אירע במסגרת מעשה כזה, אשר יקנה למדינה חסינות מפני תביעות נזיקין. בית המשפט בחן את התשתית העובדתית ואת העדויות, והגיע למסקנה כי מקרי המוות נגרמו ככל הנראה מירי צה"ל על סמך ראיות כמו יומן המבצעים ותצפיות של עדי ראייה. למרות שהמערערים טענו כי לא נשקפת לחיילים סכנה מיידית וכי זיהוי המנוח כמחבלים היה שגוי, בית המשפט מצא כי החיילים פעלו על פי פקודות ליירט חשודים שנסעו ממקום תקיפה אחרון, דבר ההולם תרחיש של פעולה צבאית. בית המשפט הדגיש כי פעולות מלחמתיות דורשות שיקולים שונים בהשוואה לעתות שלום, המצדיקות חסינות מדינה בשל ההקשר הלוחמני והדמיון לתקדימים קודמים של "מעשה מלחמה", כגון מארבים במסגרת פעולות צבאיות. למרות שלא הכיר בכך שלא נשקפה סכנה מיידית לחיילים, בית המשפט טען כי ההקשר הרחב יותר של תקופת המלחמה מצדיק חסינות. לפיכך, היא דחתה את טענות הרשלנות נגד החיילים, וחיזקה את הטענה כי יש לתת מרחב תמרון להערכות העכשוויות של החיילים לגבי איומים הנשפטים בתנאי קרב. לפיכך, אישר בית המשפט את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, ודחה את הערעור מבלי להטיל הוצאות על המערערים.