ע"פ 42637-06-12

תקציר

המערער בתיק זה הורשע בשני פסקי דין נפרדים, ת.פ. 2068/85 ות.פ. 1480/05, בתקיפת שוטרים. בהכרעת הדין הראשונה טען המערער כי הוא מנצל את משאבי המערכת ומבזבז את זמנו של בית המשפט, וכי אין די בראיות שהציגה התביעה כדי להרשיעו מעבר לספק סביר. עם זאת, השופט מצא כי טענות המערער חסרות שחר, וכי התביעה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה. עוד קבע השופט כי התנהגותו של המערער עולה כדי בזבוז זמנו ומשאביו של בית המשפט, וכי לא היה עליו להלין על שלילת זכותו, שכן מעשיו שלו הם שהובילו להיעדרותו במהלך דיון שנקבע. השופט הוסיף והסכים עם קביעתו של בית משפט קמא בדבר מהימנותם של עדים, ולא מצא עילה להתערב בממצאים. בפסק הדין השני טען המערער כי מעצרו היה בלתי חוקי משום שהשוטרים לא הזדהו, לא הסבירו את סיבת ביקורם ולא הציגו בפניו העתק מצו המעצר. המערער טען כי עומדת לו הזכות להתנגד למעצר, וכי מעשיו מהווים תגובה סבירה ומידתית למה שנראה לו כמעצר בלתי חוקי. עם זאת, השופט קבע כי עדותם של השוטרים עקבית ואמינה, וכי הם פעלו בהתאם לנהלים הנדרשים למעצר המערער. השופט הדגיש כי סירובו של המערער להזדהות, לצד התנהגותו התוקפנית, הצדיקו את מעשי הקצינים. עוד צוין, כי טענתו של המערער כי לא ידע שהשוטרים הם שוטרים אינה מחזיקה מעמד, שכן מדבריו משתמע כי היה מודע לזהותם. יתר על כן, השופט סבר כי מעשיו של המערער, אשר חרגו מעבר להתנגדות גרידא והגיעו לכדי תקיפה, היו בלתי סבירים גם אם המערער סבר כי המעצר היה בלתי חוקי. כתוצאה מכך, דחה השופט את שני הערעורים, ואישר את פסקי הדין בת"פ 2068/85 ובת"פ 1480/05. החלטה זו התקבלה לאחר בחינה מדוקדקת של חומר הראיות ולא נמצאו פגמים בקביעותיו של בית משפט קמא. ההודעה על הפיטורים ניתנה בנוכחות המערער ובא כוחו.