ת"א 56125-12-20

תקציר

השופטת קבעה כי חלק מהפרסומים של הנתבעת ברשת (פוסטים בפייסבוק, יוטיוב ואינסטגרם) אודות התובע מהווים לשון הרע. הנתבעת לא נקבה במפורש בשמה של התובעת, אך אופי הפוסטים – שהיו קשים, בוטים והעצימו את נזקה של התובעת – גרם לכך שניתן היה לקשור אותם לתובע. חלק מהאמירות, כגון כינוי התובע "צמא דם" ו"אדם שחי כדי להרוס חיים של אנשים אחרים", היו טענות עובדתיות ולא הבעת דעה, ולכן לא נהנו מהגנת חופש הביטוי. לנאשם גם לא היו הגנות על פי החוק – הפרסומים לא היו מצג אמת של המציאות, ואף לא היה בהם אינטרס ציבורי. הם גם לא נעשו בתום לב וחרגו מהתחום הסביר של מה שייחשב תום לב. גם השופט לא מצא כל הצדקה להודאתו של הנאשם באשמה תורמת. באשר לגובה הפיצוי, השופטת לקחה בחשבון את חומרת הפגיעה, התנהגות שני הצדדים, מעמדו של הנפגע, מהימנות הפרסום ונכונות הנתבע להתנצל. התובע ביקש סכום פיצוי כפול ללא הוכחת נזק, שכן לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע. עם זאת, מכיוון שהתובע בחר שלא לחקור את הנתבע, השופט לא הצליח להוכיח התנהגות זדונית. יתר על כן, יש לראות בחלק מהפרסומים לשון הרע זהה, ולכן לא הייתה הצדקה לפיצויים נפרדים בגין כל פרסום. כתוצאה מכך, קבעה השופטת כי על הנתבע לשלם לתובע 15,000 ₪ בשלושה תשלומים שווים, וסכום זה היה עומד גם אילו הפרסום השלישי היה נקבע כלשון הרע. כמו כן הורה השופט לנתבע להסיר את כל הפרסומים הקשורים לתיק וסירב לפסוק הוצאות משפט לנתבע, בהתחשב בסכום הגבוה מאוד שהתובע ביקש בתחילה. תיקי אחסון הקשורים לתיק ייאספו על ידי הצדדים עד ליום 15.3.2023, ולאחר מכן ייגרסו.