בג"צ 58/84

תקציר

מינהל מקרקעי ישראל פרסם מכרז חוזר לחכירת חלקות קרקע בנצרת לבנייה. מועד הגשת המכרז היה 16 בינואר 1984. בשל הסנקציות, העותרים, שהתעניינו גם הם במכרז, לא יכלו לגשת למשרדי רמ"י בנצרת כדי לקבל את טפסי המכרז. נודע להם על המכרז יום קודם לכן וניסו לדלות פרטים אודותיו מלשכת מנהל מקרקעי ישראל, אך ללא הצלחה בשל הסנקציות. העותר 1 טען כי הגיע למשרד סמוך לשעה 11:30 ביום המועד האחרון וכניסתו סורבה על ידי השומר. בינתיים, המשיב 2, שהגיש את ההצעה היחידה, עזב את המקום סמוך לשעה 11:00. עדותו של השומר לא הייתה חד משמעית באשר למועד הגעתו המדויק של העותר 1. העותר 1 קיים שיחת טלפון עם נציג רמ"י אשר הורה לו להתנגד מיד בכתב. אולם, העותרים שלחו מברק רק כעבור ארבעה ימים, אז נפתחו ההצעות ונחשפה הצעתה של המשיבה 2. ברשות מקרקעי ישראל החליטו להמשיך בהליכים. העותרים הגישו עתירה לבג"ץ נגד כך. בית המשפט פסק נגד העותרים וציין כי אף שהסנקציות הפריעו להם, הם לא פעלו מיד לאחר מכן. בית המשפט מצא את טענתם כי הם יכלו להגיש את ההצעה במועד למרות הסנקציות לא משכנעת. בית המשפט קבע כי יש לקיים את עקרון שוויון ההזדמנויות במכרזים, אך השיהוי הבלתי סביר של העותרים גרם נזק בלתי הפיך למשיב 2, אשר הגיש את הצעתו כדין. בית המשפט הדגיש כי חוסר הגילוי של העותרים והסחבת המוגזמת, לרבות איחור של ארבעה ימים במשלוח המברק, פגעו בעניינם. בנוסף, ציין בית המשפט כי העותרים יכלו להגיש את הצעתם ללא הטפסים הרשמיים, וטענתם כי היה מקום לבטל את המכרז בשל הליכי תכנון חלקיים לוקה בחסר. השופט בך הצטער על התוצאה אך הדגיש כי מעשי העותרים קבעו את התוצאה. בפסק הדין תמכו השופט נתניהו והמשנה לנשיאה בן פורת.