ת"א 22741-06-23

תקציר

המבקשים ביקשו מבית המשפט סעד זמני, בבקשה לסלק ערימה מהשטח השייך להם לטענתם ולהעבירו לשטחם של המשיבים. המשיבים טענו כי יש לדחות את הבקשה, שכן המבקשים, שהם הבעלים הרשומים של החלקה, הסתירו מבית המשפט עובדות רלוונטיות. המשיבים טענו כי המבקשים רכשו את חלקם בחלקה בשנת 1997, שנתיים לאחר התקנת הערימה לבקשת המשיבים ובהסכמת כל הבעלים, לרבות המבקשים, שגם בתיהם מחוברים לרשת החשמל באמצעות אותו מערימה. המבקשים לא ציינו עובדות אלה בבקשתם וגם לא ציינו כי החלו בעבודות בנייה בחלקה ללא היתר. עוד טענו המשיבים, כי המבקשים לא העלו כל התנגדות למיקומו של הערימה במשך 26 שנים ועל כן יש לדחות את הבקשה בשל חוסר תום ליבם של המבקשים וזהות הסעד הזמני והעיקרי המבוקש, שמטרתו לשנות, ולא לשמר, את המצב הקיים. לאחר שמיעת הצדדים, הסכים בית המשפט עם המשיבים כי המבקשים לא הצליחו לבסס את הזכות המהותית לה הם טוענים וכי לא ייגרם נזק בלתי הפיך אם הסעד הזמני יידחה. בנוסף, המבקשים לא גילו את כל העובדות הרלוונטיות, דבר המעיד על חוסר תום לב, וחל שיהוי מיותר בהגשת הבקשה. בית המשפט הדגיש כי סעד זמני נועד לשמר את המצב הקיים והגיע למסקנה כי יש לדחות את הבקשה, הן לאלתר והן לגופה. השופטת הציעה למבקשים לדחות את תביעתם נגד המשיב, שכן היא הצהירה כי אם בית המשפט יורה לה להעביר את המערימה היא תיענה לה. עוד ציינה השופטת כי בא כוח המבקשים היה חוסך זמן שיפוטי בכך שהיה מקבל את המלצתו הראשונית של בית המשפט לדחות את הבקשה ובמקום זאת בחר לבזבז אותה, אך היא בחרה שלא לחייב אותם בהוצאות, והותירה אפשרות לדיון נוסף בנושא בתום ההליך.