ת"א 39730-01-13

תקציר

במקרה שלפנינו, הסוגיה המרכזית סובבת סביב פרשנות הסכם בין שני עורכי דין בנוגע לחלוקת שכר הטרחה מלקוחות המופנים לטיפול בתיקי רשלנות רפואית. המחלוקת המרכזית היא האם הוטלו על התובע תנאים ספציפיים להשתכרות חלקו בשכר הטרחה. בית המשפט קבע כי ההסכם, ככתבו, לא קבע תנאים כלשהם מעבר לאחריותו של התובע לקשר עם לקוחות ולתיאום פגישות. למרות טענות הנתבעת בדבר אי מילוי חובותיה הנטענות של התובעת, בית המשפט לא מצא כל ראיה להתחייבויות נוספות בהסכם. הנתבעת טענה גם לדחיית תשלומי שכר הטרחה עד לחישוב ההוצאות, אך בהסכם נקבע כי שכר הטרחה ישולם בעת הגבייה מהלקוחות. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לנכות הוצאות רק אם לא הוחזרו על ידי צדדים שלישיים, וכל ניכוי צריך להיות ברור וספציפי. ניסיונו של הנתבע לכלול הוצאות עתידיות בחשבונאות נחשב בלתי סביר. בנוסף, תביעות הקשורות להפרת הסכם או תרמית על ידי הנתבע לא השפיעו על זכאותו של התובע לשכר טרחה במקרים המכוסים. בית המשפט פסק לטובת התובע ופסק לו סכום מסוים בגין חלקו בשכר הטרחה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, תוך שהוא דוחה את תביעת התובע לפיצוי נוסף בגין הפרת ההסכם. הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין היו אמורים להיות מוסדרים על ידי הנתבע.