רע"א 2030/22

תקציר

בפסק דין זה שעניינו בקשת רשות ערעור, דחה בית המשפט את הבקשה, בקובעו כי טענות המערער אינן מעוררות שאלות משפטיות מהותיות. המבקשת טענה כי על מנת שתוטל אחריות לפי דיני הנזיקין, ובפרט בכל הנוגע לפרסום לשון הרע, יש להראות כי עורך הדין ביצע מעשה פסול בעצמו. פרשנות זו, שנבעה לכאורה מקריאת התייחסותו של בית משפט השלום לפרשת רינת, נקבעה כשגויה. בית המשפט הבהיר כי פרשת רינת דורשת כי תרומתו של עורך דין צריכה להיות למעשה פסול, ולא בהכרח מחייב את עורך הדין עצמו להיות העוולה. נותח סעיף 12 לפקודת הנזיקין, העוסק באחריות כלפי מי שמשתתף או משדל אחר לבצע מעשה עוולה. לעניין אחריות לפי סעיף זה, יש להראות השתתפות במעשה, מודעות לעוולות וקשר סיבתי בין השידול לבין העוולה. בית המשפט מצא כי מעורבותו של המבקש הייתה מעשה שתוצאתו באופן טבעי עוולה נזיקית, העונה על קריטריונים אלה. בנוסף, טענת המערער כי פסק הדין פגע בחופש הביטוי שלו הופרכה, שכן חוק לשון הרע מאזן זכות זו עם הזכות לשם טוב. הפרסום של המבקש התייחס לתגובה על דעה שנויה במחלוקת, ולא לדאגה אמיתית לחופש הביטוי. משכך, טענות אלה לא הצדיקו ערעור חדש. בית המשפט אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, שלא הצביעה על כל טעות בבקשה ודחה את טענות הערעור הנוספות, תוך שהוא מורה למבקש לשלם למשיבים הוצאות בסך 7,500 ₪.