בג"צ 1711/24

תקציר

פסק הדין דן במחלוקת משפטית על אחריותו של שר המשפטים לכנס ועדה לבחירת נשיא ושופטים לבית המשפט העליון לפי סעיף 7(א) לחוק בתי המשפט. בעתירה נטען כי השר כשל במילוי תפקידו בכך שלא כינס את הוועדה, במיוחד נוכח המשרה הפנויה בתפקיד נשיא בית המשפט העליון מאז אוקטובר 2023. השר טען כי הסכמה רחבה בוועדה חיונית לפני שממשיכים במינויים; לפיכך, שיקול הדעת מאפשר לו לעכב אם הסכמה כזו חסרה. עם זאת, בית המשפט מצא כי מדיניותו של השר שינתה למעשה את מנגנון החקיקה למינוי נשיא בית המשפט העליון, שאינו מתיישב עם החוק, שכן המינוי צריך לדרוש רוב של הוועדה בלבד. בית המשפט הדגיש כי מערכת המשפט, ובפרט בית המשפט העליון, זקוקה לנשיא קבוע לצורך תפקודה התקין וכי כוונת המחוקק הייתה למנוע הארכת משרות פנויות בתפקיד זה. הוא הבחין בין בחירת שופט עליון, הדורשת רוב רגיל, לבין מינוי שופטי בית המשפט העליון, הדורש רוב מיוחד, תוך ראיית הנולד של המחוקק בדרישות שונות למינויים. בית המשפט קבע כי מדיניות השר מזניחה את תכליתו המרכזית של סעיף 7(א), שהיא הבטחת מינויים שיפוטיים במועד. משכך, הוציא בית המשפט צו סופי המחייב את השר לפרסם את המועמדים לנשיא בית המשפט העליון ברשומות ולכנס את הוועדה בהקדם כדי לדון במשרה הפנויה. בית המשפט אישר את סמכותו של השר לשקול הסכמה רחבה, אך הבהיר כי אין לעכב ללא הגבלת זמן מינויים חיוניים, במיוחד עבור נשיא בית המשפט. יתר על כן, המקרה הדגיש את תפקידה החוקתי של הרשות השופטת ואת הצורך לפעול על פי מסגרות חקיקה, וקבע כי פעולותיו של השר חייבות לעלות בקנה אחד עם הנחיות החוק למניעת שיתוק מערכתי של מערכת המשפט. פסק הדין מבטיח כי הליך בחירת השופטים יתבצע במהירות ובהתאם לחוק, ובכך שומר על טוהר המידות והתפקוד של בית המשפט העליון.