ת"א 1098-07-20

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים: **עובדות הרקע ומהלכי ההליך:** התביעה הוגשה על ידי דיירים מוגנים (להלן: "התובעים") נגד רשות הפיתוח (באמצעות עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ) (להלן: "הנתבעת"), במטרה למנוע פינויים מהנכס. * **הסכם השכירות:** בין הצדדים נחתם ביום 22.11.1988 הסכם שכירות, במסגרתו שכרו התובעים את הנכס כדירות מוגנות. * **פסק דין ראשון (פינוי):** בחודש יוני 2016 הגישה הנתבעת תביעת פינוי נגד התובעים. בשל אי הגשת כתב הגנה, ניתן ביום 5.10.2016 פסק דין בהעדר הגנה המורה על פינוי. * **פסק דין שני (פשרה):** לאחר פסק הדין הראשון, התנהלו מגעים בין הצדדים שהובילו להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 26.10.2017. הסכם זה התנה את ביטול עילת הפינוי בתשלום חובות שכר הדירה, הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בפריסה ל-6 תשלומים חודשיים. נקבע כי אי-תשלום הסכום במלואו ובמועד יהווה הפרה יסודית ויחייב את פינוי הנתבעים, בנוסף לתשלום יתרת הסכומים. * **הפרת הסכם הפשרה:** אין מחלוקת כי התובעים לא שילמו את סכום הפשרה במלואו. בפועל, שולם סכום זעום ביותר לאחר פסק הדין השני. * **צו מניעה זמני:** ביום 1.7.2020, במקביל להגשת התביעה הנוכחית, ביקשו התובעים צו מניעה זמני האוסר על הנתבעת לבצע דיספוזיציה בנכס. הצו ניתן בכפוף להפקדת פיקדון. * **הסכמות משלימות:** בהמשך, הסכימו הצדדים כי הנתבעת לא תבצע כל פעולה בנכס, והתובעים לא ייכנסו אליו עד למתן פסק דין סופי. נקבע כי כניסה לנכס תביא לביטול ההסכמות. * **מסקנה משפטית:** בית המשפט הסיק כי התובעים אינם מתגוררים בנכס מזה שנים. **השאלה המשפטית המרכזית:** השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה **נפקותו של פסק הדין השני (הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין) והמשוכה שהוא מציב בפני התובעים**. התובעים, בתביעתם, לא ביקשו לבטל את פסק הדין השני, אלא אך ורק צו קבוע האוסר על הנתבעת לבצע פעולות בנכס. **ניתוח משפטי ועקרונות מנחים:** 1. **מעמדו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין:** * בית המשפט מדגיש כי הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין הוא "יצור כלאיים" בעל "שתי פנים": הפן ההסכמי והפן השיפוטי. * **הפן השיפוטי:** אם בעל דין מבקש לתקוף את פסק הדין בשל פגם בהליכי המשפט, עליו לנקוט בהליכי ערעור רגילים. * **הפן ההסכמי:** אם בעל דין מבקש לבטל את הסכם הפשרה בשל פגם שנפל בכריתתו (למשל, טעות, הטעיה, כפייה), עליו להגיש תביעה לבית המשפט שנתן את פסק הדין. ביטול ההסכם יוביל כתוצאה מכך גם לביטול פסק הדין. * **חידוש/הדגשה:** ההלכה המשפטית המיושמת כאן (כפי שעולה מהציטוט מע"א 8273/16) קובעת כי דיני החוזים הכלליים חלים על הסכם פשרה שאושר בפסק דין, לרבות עילות הביטול לפי חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (כמו טעות לפי סעיף 14(א)). כמו כן, הפרה יסודית של ההסכם יכולה להוות עילה לביטולו. 2. **התנהלות התובעים וההשלכות המשפטיות:** * התובעים לא הגישו ערעור על פסק הדין השני, וחשוב מכך, **לא הגישו כל בקשה לביטולו מחמת פגם בכריתה**. * במסגרת התביעה הנוכחית, התובעים אף לא העלו כל טענה המקימה עילה לביטול הסכם הפשרה. טענתם היחידה נבעה ממצוקה כלכלית שהובילה לאי-עמידה בתשלומים. * בית המשפט קובע באופן חד משמעי כי **לא ניתן לעקוף את פסק הדין השני ואת הוראותיו באמצעות הגשת תביעה למתן צו קבוע**. פעולה כזו, אם תתקבל, תרוקן מתוכן את משמעותם של פסקי דין ואת סופיות הדיון. * התובעים התחייבו בהסדר כספי שלא יכלו לעמוד בו (שילמו רק תשלום אחד מתוך הסדר הפריסה), והיה עליהם לבחון את מצבם הכלכלי טרם החתימה. **החלטה ומשמעותה:** * **דחיית התביעה:** בשל העובדה שפסק הדין השני שריר וקיים ומחייב את הצדדים, ומשלא הוגשו הליכים לביטולו, נדחתה תביעת התובעים למתן צו קבוע. * **החלטה בדבר הוצאות:** * **עקרון:** בדרך כלל, עם דחיית תביעה, זוכה הנתבע לפסיקת הוצאות. * **חריג/שיקולים מיוחדים:** בית המשפט בחר שלא לפסוק הוצאות לזכות הנתבעת, למרות שהתביעה נגדה נדחתה. שיקולים אלו כוללים: * התגוררותם הממושכת של התובעים בנכס (30 שנה) ללא בעיות עד למשבר אישי וכלכלי. * העובדה שלא התקיים דיון לגופם של טענות התובעים (פסק הדין הראשון ניתן בהעדר הגנה). * התנהלות הנתבעת, אשר דחתה הצעת פשרה שהייתה מונחת על השולחן, ושהייתה כוללת תשלום מלא של דמי השכירות לעבר ולעתיד, בתוספת קנס משמעותי. בית המשפט מצא לנכון שהתנהלות זו, אף שהייתה זכותה, מהווה שיקול לעניין פסיקת הוצאות. * **התוצאה:** כל צד יישא בהוצאותיו. * **ביטול צו המניעה הזמני:** הצו בוטל, והנתבעת רשאית לנקוט בכל פעולה לפי שיקול דעתה. * **השבת הפיקדון:** הפיקדון שהופקד על ידי התובעים יושב להם. **סיכום והשלכות:** פסק הדין מדגיש את חשיבותם של הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין ואת הצורך להילחם בהם בדרכים משפטיות נאותות (ערעור או תביעה לביטול). אי-עמידה בתנאי הסכם פשרה, לאחר שקיבל תוקף של פסק דין, מותירה את הצד המפר חשוף להוצאה לפועל של פסק הדין המקורי. למרות דחיית התביעה, בית המשפט הפגין גמישות רבה בפסיקת ההוצאות, תוך התחשבות בנסיבות הספציפיות של המקרה ובאי-התחשבות מצד הנתבעת בהצעת פשרה שהייתה עשויה להביא לפתרון אחר. הדבר מהווה תזכורת לכך שהחוק, גם כאשר מגן על סופיות הדיון, אינו מתעלם מנסיבות אישיות וכלכליות מורכבות.