ע"א 6234/00

תקציר

בערעורים היו מעורבים הן חברת הבנייה ש.א.פ, והן בנק, שחלקו על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בית המשפט קיבל חלקית את תביעתה של ש.א.פ, וחייב את הבנק לפצות בגין "מענקי מדד" הקשורים לשתי תוכניות חיסכון. עם זאת, טענותיה הרחבות יותר של ש.א.פ. הנוגעות לתכניות אחרות נדחו בשל תקופת ההתיישנות. ש.א.פ טענה כי הבנק כפה עליהם לפתוח תוכניות חיסכון כתנאי לקבלת אשראי, דבר המהווה כפייה כלכלית והפרה של חוקי הבנקאות האוסרים על תנאים כאלה. בעלי אס.איי.פי חתמו על כתב ויתור, בו הסכימו שלא להגיש תביעות נגד הבנק, כחלק מהסכם הסדרי חוב. ש.א.פ. ערערה על הסכמתה לוויתור זה בכפייה. בית המשפט לערעורים מצא כי כתב הוויתור היה חלק מהסכם הוגן, שהעניק לש.א.פ אשראי חיוני שסייע להציל את החברה ממצוקה כלכלית. למרות טענותיה של ש.א.פ. בדבר כפייה מתמשכת, החליט ערכאת הערעור כי יש לספור את תקופת ההתיישנות ממועד מימוש התכנית, שכן תנאי הכפייה הסתיימו למעשה אז. כתב הוויתור החוזי, שנחתם לאחר קבלת ייעוץ משפטי, נחשב לחלק לגיטימי מהסדר כספי רחב יותר, על אף טענותיה המאוחרות יותר של ש.א.פ. כתוצאה מכך, הפך בית המשפט לערעורים את החלטת בית המשפט המחוזי, דחה את טענותיה של ש.א.פ בהתבסס על תקופת ההתיישנות ותוקף כתב הוויתור, והורה לש.א.פ. לכסות את הוצאות המשפט של הבנק.