בש"א 1421/97

תקציר

מדובר בסכסוך מורכב בין בני זוג נשואים, כאשר הבעל הוא ערבי מוסלמי תושב טייבה והאישה נוצרייה פרובנסלית ילידת ברית המועצות לשעבר. לאחר שחיו יחד ברוסיה ולאחר מכן בטייבה, ישראל, היחסים בין בני הזוג התערערו, מה שהוביל להליכים משפטיים במקביל הן בבית המשפט לענייני משפחה והן בבית הדין השרעי. נקודות המחלוקת העיקריות היו מזונות האישה, משמורת הילדים ומזונות הילדים. בעוד בית הדין השרעי פסק לטובת הבעל בעניינים אלה, בית המשפט לענייני משפחה נטל לעצמו סמכות לדון במזונות האישה ובמשמורת הילדים, תוך ציון הפער הדתי בין בני הזוג. פנייתו של הבעל לבית המשפט העליון ביקשה לבסס את סמכות השיפוט של בית הדין השרעי בכל שלושת המחלוקות. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי על בית המשפט לענייני משפחה לקבוע את מזונות האישה ואת משמורת הילדים, בהתחשב בדתה הלא מוסלמית של האישה ובקיומן של מחלוקות שונות אחרות בפני בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט העליון נמנע מלהכריע בסוגיית מזונות הילדים עד להכרעה סופית בעניין השתייכותם הדתית של הקטינים, אשר נדונה על ידי בית המשפט המחוזי בערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. קריטי לפסק הדין היה עקרון ההתחשבות בטובת הילד, שגברה על קביעות א-פריוריות המבוססות על השתייכות דתית.