ע"א 87/83

תקציר

עניינה של המערערת, חברה הפועלת כדיירת מוגנת, שבית משפט השלום הורה לפנותה מדירה, בשל שתי עילות פינוי מוכחות: שכירות משנה בניגוד לתנאים חוזיים ועשיית רווח בלתי הוגן משכירות משנה זו. חרף ערעורו של המערער הן לבית המשפט המחוזי והן לבית המשפט העליון, בו ביקש סעד מן היושר מכמה טעמים, לרבות מצוקה כלכלית ונכונות להשבת רווחי שכירות משנה, נדחו הערעורים. בית המשפט העליון הדגיש כי סעד מן היושר אינו דומה לרחמים ואינו מוענק בדרך כלל להפרות המקימות עילה לפינוי. בית המשפט ציין כי על אף שהמערערת נקלעה לקשיים כלכליים, ההפרות היו משמעותיות וממושכות, שכן הרווח משכירות המשנה עלה על פי שישה מדמי השכירות ונמשכו למעלה משנה. עוד ציין בית המשפט כי תשלום דמי המפתח הקודם של המערערת לא הכביד לטובת הסעד, שכן אלה שולמו שנים רבות קודם לכן. בעלי הדירות התמודדו עם פגיעה מרומזת מהשימוש הבלתי מורשה בנכס, ויחס הוגן בדרך כלל מחמיר יותר לשוכרים עסקיים מאשר לשוכרים למגורים. למרות שלא ניתנה התראה רשמית לפני הליכי הפינוי, פעולת הגשת הבקשה לפינוי היוותה הודעה מספקת. ערכאת הערעור בחרה שלא לבטל את ההחלטות הקודמות מאחר ששתי הערכאות הנמוכות יותר הגיעו לאותה מסקנה ללא עילה ממשית להתערבות. בית המשפט העליון שב וקבע כי חוק הגנת הדייר מחייב את הדיירים לעמוד בחובותיהם בקפדנות וכי כל חריגה עלולה להוביל לפינוי ללא הגנת החוק. הערעור נדחה, אפוא, והמערערת חויבה לשאת בהוצאות שכר טרחת עורך הדין של המשיבים.