ת"צ 19886-07-12

תקציר

התובעת הגישה לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד הנתבעים, אשר הפלו לכאורה לרעה לקוחות בעלי אזרחות ערבית בכך שסירבו להציע להם פוליסות ביטוח. הנתבעים טענו כי יש לדחות את הבקשה משום שהשירות המדובר ניתן על ידי הנתבע השני (סוכן ביטוח) ולא על ידי הנתבע הראשון. בית המשפט מצא כי הנתבעת הראשונה אמנם לא סיפקה את השירות במישרין, אך שיווקה את השירות בסניפיה ולכן אינה פטורה מאחריות. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבעת הראשונה כי היא מוגנת לפי פקודת הנזיקין. עוד טענו הנתבעים כי יש לדחות את הבקשה משום שהיא מבוססת על כתבה חדשותית וחסרת תשתית ראייתית, וכי קשה לאתר את חברי הקבוצה. בית המשפט מצא טענות אלה בלתי משכנעות, שכן הבקשה התבססה גם על ראיות נוספות. בעברו לבחון האם הוכיחה המבקשת עילת תביעה אישית כנגד הנתבעים, מצא בית המשפט כי התביעה, הנטענת להפליה, אינה נופלת תחת חוק הגנת הצרכן, שכן ענף הביטוח מוסדר בחקיקה נפרדת. עם זאת, התביעה נופלת בגדר חוק איסור הפליה במוצרים, שירותים וכניסה לבילוי ולמקומות ציבוריים. עוד קבע בית המשפט כי המבקש לא הצליח לבסס עילת תביעה אישית לכאורה כנגד הנתבע הראשון, שכן הראיות שהוגשו לא הספיקו כדי להרים את נטל ההוכחה הנדרש לקבלת הבקשה. לגופו של עניין, מצא בית המשפט כי מסמך המתיימר להיות "נוהל עבודה" של הנתבעת השנייה, אשר הוגש על ידי המבקשת, חסר אותנטיות ואינו מהווה ראיה מספקת להתנהגות מפלה. כמו כן, הדגיש בית המשפט את חובת תום הלב של התובע הייצוגי, הכוללת את חובת הפנייה לנתבע בשלב מוקדם של ההליך. הימנעותו של המבקש מלעשות כן, יחד עם היעדר מקרים אחרים של אפליה, פעלו נגד אישור התובענה הייצוגית. בית המשפט הגיע למסקנה כי מאחר שהמבקש לא הוכיח עילת תביעה אישית כנגד הנתבעים, יש לדחות את הבקשה לתביעה הייצוגית. המבקש חויב לשאת בהוצאות ובשכר טרחת שני הנתבעים, בסך 60,000 ₪.