ע"א 4837/92

תקציר

במקרה זה עסק בית המשפט העליון בערעור ובערעור שכנגד הנוגעים לפיצויים שנפסקו ליחיד בעקבות תאונת דרכים, שגם היא נחשבת לתאונת עבודה. המערערת ערערה על החלטת בית המשפט המחוזי וטענה כי יש להפחית את הפיצוי משום שהמשיבה סירבה לעבור ניתוח ביד שהומלץ על ידי מומחה רפואי אחד אך סבר כי אינו נחוץ על ידי מומחה אחר. בית המשפט שב ואישר את העיקרון המשפטי לפיו בעוד שעל התובעים לנקוט צעדים לצמצום הנזק, כגון ניתוחים פוטנציאליים, הם אינם מחויבים לעבור את הניתוח עצמו. בית המשפט העליון הדגיש את כיבוד האוטונומיה של הפרט על גופו, המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והגיע למסקנה כי המשיב פעל באופן סביר תוך הסתמכות על חוות הדעת הרפואית עליה סמכו. כתוצאה מכך, אין להפחית את הפיצוי בגין סירובו לעבור ניתוח. בית הדין התייחס גם לסוגיות הנוגעות להשתכרות עתידית ופסק פיצוי בגין אובדן פוטנציאל הכנסה, תוך התחשבות בחשש לפגיעה בהתקדמות הקריירה למרות חזרתו של המשיב לעבודה. בית המשפט מצא טעות בגישתו של בית משפט קמא למיסים, בקובעו כי חישוב הפיצוי צריך לשקף הכנסה נטו לאחר מס. באשר לפיצויי פיטורים, קבע בית המשפט העליון כי אין לנכות שכר פוטנציאלי מפסיקת הפיצויים. הערעור שכנגד הצליח בעניין זה, לצד תיקון חישובי הריבית על נזקים לא ממוניים שיצטברו ממועד התאונה. בסופו של דבר, בית המשפט העליון קיבל באופן חלקי הן את הערעור העיקרי והן את הערעור שכנגד, והבטיח כי הפיצוי ישקף הן את הצורך בהכרה מדויקת בנזקים והן את ההגינות הפרוצדורלית בכל הנוגע לניכויים וחישובי ריבית.