ת"א 10870-12-08

תקציר

השאלה המרכזית במקרה זה היא האם הנתבע השתתף בהצגת מצגי שווא שהניעו את התובעים להשקיע בחברה. התובעים מאשימים את הנתבע בשתי עוולות: הטעיה, כהגדרתה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין, ורשלנות, כהגדרתה בסעיף 35 לפקודה. בעבר נדחו בעבר טענותיו של הנתבע כי זכותו להליך הוגן נפגעה על ידי בית המשפט, וגם טענותיו בדבר הטיה שיפוטית אינן נתמכות. בשאלת המסגרת הנורמטיבית, על בית המשפט לבסס את יסודות עוולת הטעיה: מצג שווא של עובדה, חוסר אמונה באמיתותה, כוונה להטעות, הסתמכות על מצג השווא ונזק כספי הנובע מכך. השקעתם הראשונית של התובעים נבעה מהסכם שיווק כוזב בין החברה לבין צד שלישי. טענת הנתבע כי מדובר בהסכם השקעה אינה נתמכת וגרסתו לאירועים לוקה בחוסר אמינות. בית המשפט מוצא כי הנתבע לא האמין באמיתות המצג והתכוון להטעות את התובעים. כן התבססה הסתמכותם של התובעים על ההסכם, שהיווה אינדיקציה משמעותית להצלחתה הפוטנציאלית של החברה. לפיכך, הנתבעת אחראית במשותף לעוולת ההטעיה ביחס הן להשקעה הראשונית והן ביחס להשקעות הבאות, בסך כולל של 11,611,203 ₪. טענות נוספות שהעלתה הנתבעת, לרבות הרשלנות התורמת הנטענת של התובעים ואמיתות הטענה, אינן נתמכות. לבסוף, התביעה מתקבלת, והנתבע נדרש לשלם לתובעים את סכום השקעותיהם, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין.