תמ"ש 82221/96

תקציר

פסק הדין משרטט את פסק הדין בסכסוך ירושה מורכב בין מספר אחים ואחיות. התובעים, שהם אחים, חתמו תחילה על תצהירים בהם הסתירו את זכויותיהם מעיזבון אמם המנוחה לטובת אחיהם, נתבעים 1 עד 4. עם זאת, לטענתם, הם עשו זאת תחת איומים ובתנאים מסוימים. הנכס העיקרי של האחוזה היה דירת מגורים. בהמשך הושג הסכם פשרה בין נאשם 5, שהתגורר בדירה, לבין נתבעים 1 עד 4, לפיו הנתבעים 2 ו-5 יעזבו את הדירה. בית המשפט לענייני משפחה נדרש לבחון האם ניתן לבטל את הסתלקותם של התובעים מהעיזבון בשל כפייה או תנאים שלא התקיימו. פסק הדין קובע תחילה את המסגרת המשפטית לדיני הירושה, ומסביר את ההבדלים בין הסתלקות לבין העברת זכויות בעיזבון. היא מדגישה כי הסתלקות היא פעולה חד צדדית ובלתי חוזרת, ומבדילה אותה מחוק המתנה. בית המשפט דן גם בתחולת דיני החוזים על המקרה, בוחן את טענת הכפייה וקובע כי היא נעדרת שחר, מה גם שהתובעים לא מסרו הודעת ביטול תוך זמן סביר. לאחר מכן עובר פסק הדין להתייחס לטענת ההסתלקות המותנית ולהתחייבות הנטענת של נאשמים 1 ו-3. בית המשפט מקבל את גרסת התובעים לאירועים, וקובע כי הנתבעים 1 ו-3 התחייבו לאפשר לנתבעים 2 ו-5 להמשיך ולהתגורר בדירה. עם זאת, התחייבות זו הופרה. מאחר שלא ניתן לאכוף את החובה, בית המשפט בוחן את האפשרות להשבה לפי חוק העשרה. הוא פוסק כי הנתבעים 1 ו-3 התעשרו שלא כדין על חשבון התובעים ומורה להם לשלם לכל אחד מהתובעים 1 עד 3 ערך כספי השווה ל-3/27 מהעיזבון במועד המימוש. עוד מורה השופט כי הנתבעים 1 עד 4 מנועים מלמכור את הדירה אלא אם יבטיחו את התשלום הנזכר לעיל לתובעים 1 עד 3. בנוסף, הנתבע 1 נדרש לשלם את הוצאות המשפט של התובעים. פסק הדין מדגיש כי לא יהיה צו איסור פרסום על פסק הדין. פסק הדין, מיום 28 במארס 2000, מייצג ניתוח מקיף של דיני הירושה והעקרונות המשפטיים הקשורים אליהם, ובסופו של דבר מעדיף את תביעת התובעים להשבת רכוש.