ע"א 3248/91

תקציר

פסק הדין עוסק במחלוקת על עסקת מקרקעין. המערערת מס' 1 הייתה בעלת חלקת קרקע וביקשה בעל-פה מהמערערת מס' 2, חתנה, לברר את האפשרויות למכירתה. המערערת מס' 2 פנתה למשיבים, קבלני בניין המעוניינים לרכוש את הנכס. בין המערערת מס' 2 לבין המשיבים התנהל משא ומתן ממושך, שהסתיים בחוזה מכר מפורט שנחתם בין הצדדים. אולם, המערערת מס' 1 סירבה להכיר בחוזה, בטענה כי מעולם לא אישרה לחתן למכור את הנכס. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיבים, בקובעו כי חתימתה של המערערת מס' 2 מהווה הארכה של צוואתה של המערערת מס' 1 וכי היא מחויבת בחוזה. בית המשפט העליון, בדעת רוב, קיבל את הערעור וביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. דעת הרוב קבעה, כי המערערת מס' 1 רק הסמיכה את המערערת מס' 2 לתווך ולנהל משא ומתן למכירה, ולא העניקה לו ייפוי כוח לחתום מטעמה על חוזה. לפיכך, לא הייתה "שליחות" כהגדרתה בחוק השליחות. זאת ועוד, מאחר שהמשיבים נשאו בנטל ההוכחה, הימנעותם מזימון המערער מס' 2 כעד לאישור האישור משמעה שלא עמדו בנטל הראייתי המוטל עליהם. העובדה שהמערער מס' 2 לא העיד לא מצאה חן בעיני המשיבים, ולא ניתן היה להשתמש בהעדר עדותו כדי לתמוך בעמדתם. השופט ד' לוין, בחוות דעת חולקת, טען כי הייתה שליחות שכן המערערת מס' 1 אכן הסמיכה את המערערת מס' 2 לפעול מטעמה, וכי נטל ההוכחה צריך להיות על המערערת מס' 1 להראות כי ההרשאה מוגבלת. לדברי השופט לוין, התרשלותם של המשיבים בכך שלא דרשו ייפוי כוח בכתב אינה צריכה לזכות את המערער מס' 1, שהיה עליו להמציא מסמך בכתב המפרט את היקף השליחות.