דנ"פ 5196/19

תקציר

בפסק דין זה דוחה בית המשפט בקשה לדיון נוסף בפסק דין, מכוח סעיף 30 לחוק בתי המשפט, המאפשר עיון חוזר רק במקרים נדירים. המבקש טען לדיון חוזר, בטענה כי בית המשפט ניתח באופן שגוי את מצבו הנפשי וערך אבחנה פסיכיאטרית משלו, שאותה ראה כחסרת תקדים. עם זאת, בית המשפט קבע כי קביעת האחריות הפלילית הכרוכה באי שפיות היא שאלה משפטית שבתי המשפט מכריעים בה, תוך שקילת חוות דעת פסיכיאטריות בין יתר הראיות, כפי שנקבעו בפסיקה בעבר. גם טענתו הנוספת של המבקש, לפיה פסק הדין הטיל כלל חדש בדבר אי עדותו של נאשם, נדחתה, שכן בית המשפט ציטט תקדימים קיימים שכבר מביאים בחשבון השלכות הימנעות על מהימנות עדים. יתר על כן, המבקש ערער על פרשנותו של סעיף 300א הנוגע לעונשים מופחתים, אך בית המשפט מצא כי דעת הרוב דבקה בפסיקה קודמת, ולא נקבעה פסיקה חדשה. יש לציין כי סעיף 300א בוטל והוחלף בסעיף 301ב(ב)(2) בשנת 2019, דבר המצביע על צורך עתידי לפרש את האחרון, ובכך לייתר את הצורך בהמשך הדיון בראשון. בית המשפט דחה גם טענות אחרות לעיוות דין כבלתי הולמות הקשר פרוצדורלי זה, ובסופו של דבר דחה את הבקשה.