רע"א 2235/04

תקציר

במקרה שבו היו מעורבים בנק דיסקונט והמשיב, הוטל על בית המשפט לקבוע האם מסמכים שהוכנו לצורך משא ומתן לפשרה מוגנים בחיסיון ראייתי לאחר שהמשא ומתן נכשל והוביל להליכים משפטיים. בתחילה תבע המשיב נזקים כספיים משמעותיים עקב התנהלות הבנק ותבע פיצויים. דו"ח ביקורת הוכן על ידי הבנק להערכת התביעות. למרות שהושג הסדר פשרה, הגיש המשיב בהמשך תביעה משפטית לפיצויים נוספים. במהלך הגילוי, הבנק סירב לחשוף את דוח הביקורת בטענה שהוא חסוי, שכן הוא הוכן מתוך מחשבה על התדיינות משפטית פוטנציאלית. עם זאת, בית המשפט המחוזי מצא כי תכליתו הדומיננטית של דוח הביקורת הייתה לאפשר הסדר פשרה ולא הכנת התדיינות משפטית, ולכן קבע כי הוא אינו מוגן בחיסיון. הבנק ערער, בטענה שתפקידו העיקרי של הדו"ח קשור לפעולה משפטית צפויה. בית המשפט העליון התייחס לכך ובחן את העקרונות הרחבים יותר של החיסיון. הוועדה הכירה בחשיבות של עידוד יישוב סכסוכים חלופי (ADR) וציינה כי יש להעניק למסמכים שהוכנו למשא ומתן לפשרה חיסיון דומה לאלה שהוכנו למשפט, כדי להגן על האוטונומיה של הצדדים ולעודד דיאלוג כנה. בסופו של דבר, בית המשפט מצא כי החלק הראשון של דוח הביקורת, שהתייחס ישירות למשא ומתן, היה חסוי. אולם החלק השני, שנועד לביקורת פנימית וללקחים מערכתיים, לא היה. בכך ביטל בית המשפט באופן חלקי את החלטות הערכאות הנמוכות יותר, תוך שמירה על חיסיון חלקו הראשון של הדו"ח תוך שהוא מחייב את חשיפת החלק השני. החלטה זו מדגישה את האיזון בין עידוד הסדרים מחוץ לכותלי בית המשפט לבין עקרון הגילוי המלא בהליכים שיפוטיים.