ע"א 50362-06-22

תקציר

מדינת ישראל היא הבעלים של הקרקע המדוברת, מגרש 17, שנרשמה בשנת 1971. המערערים, שלהם היסטוריה של החזקה בחלק מהמקרקעין הסמוכים, טוענים לזכויות בחלקה האמורה, תוך ציון ירושה וחזקה מאז שנות השלושים. לטענתם, זכותם במקרקעין מבוססת על "חזקה נוגדת", התיישנות וחוק החכרת מקרקעין (הוראת שעה), התשי"ט-1959. עם זאת, בית המשפט מוצא כי כל התביעות הקודמות על הקרקע בוטלו בעת רישום הבעלות של המדינה. יתר על כן, המערערים אינם יכולים לרכוש זכויות חדשות במקרקעין הסותרות את בעלותה הרשומה של המדינה, לרבות באמצעות "תקופת ההתיישנות הרוכשת". בית המשפט דוחה גם את טענות המערערים בדבר התיישנות פרוצדורלית וזכאותם להגנה לפי חוק המקרקעין, שכן סעיפים אלה קובעים פיצוי כספי בלבד ולא הגנה מפני הרחקה. בעוד השופטים מכירים במצבם של המערערים, הם מדגישים כי זכות הבעלות של המדינה נפגעת על ידי החזקת המערערים בקרקע, מה שהופך אותה להפרה מתמשכת. השופט יצחק כהן מביע תקווה כי המשיב יגלה הקלה ביחס לבניין המגורים הנושק לחלקה שבמחלוקת. בסופו של דבר, הערעור נדחה, ופסק דינו של בית המשפט קמא מתקבל, אם כי לא נפסקו הוצאות למי מהצדדים.