בג"צ 221/86

תקציר

פסק הדין עוסק במחלוקת בדבר תחולתם של סעיפים בדיני חוזים על מקרה ספציפי שבו מעורבים העותר ומוסד, לעניין הסכם המבוסס על אי הבנה. המוסד טען כי רק סעיף 18 לחוק התרופות, העוסק בהתפתחויות בלתי צפויות לאחר כריתת חוזה, חל, וקבע כי סעיף 14 לחוק החוזים לא יחול שכן לא נפלה טעות בכריתת החוזה. עם זאת, בית המשפט מצא כי נפלה טעות נפוצה באשר לפרשנותו של סעיף 70(א) לחוק, כאשר העותר פעל מתוך אי הבנה שהייתה צריכה להיות מוכרת על ידי המוסד. למרות שהמוסד טען כי הבנתו של העותר אינה אלא טעות באשר לכדאיות העסקה, בית המשפט חלק על כך, ומצא כי הטעות נעוצה בתוכן ההתקשרות החוזית ולא ברווחיות גרידא. בית המשפט הדגיש כי טעות זו אינה חד צדדית אלא הדדית, וציין את הנוהג ארוך השנים של המוסד שהטעה את העותרת והצדיק ביטול חוזה לפי סעיף 14(ב). חרף ההשלכות הנטענות על ודאות החוזה, שקל בית המשפט את נכותה הקשה של העותרת לאחר החוזה אל מול השפעות מוסדיות אפשריות, וקבע כי הפסדיה של העותרת משמעותיים יותר. בכך ביטל בית המשפט את הסכמתו של העותר להיוון, החזיר את זכויותיו לקצבאות, והורה על התאמות על בסיס הפרשי ערך ריאליים, בדגש על צדק ותיקון טעויות הדדיות. ההחלטה נתמכה על ידי יתר השופטים, למעט התעמקות בכדאיות טענת העסקה, שלא הועלתה. כמו כן חויב המוסד לכסות את הוצאותיו המשפטיות של העותר.