תא"מ 54389-07-18

תקציר

בית המשפט בחן בקפידה את כתבי הטענות, העדויות והראיות שהוצגו בנוגע לסכסוך בין התובע לנתבע. השאלה העיקרית נסובה סביב הנסיבות שהובילו לביטול החוזה למתן שירותים אישיים, וקביעה האם התובעת הפרה את החוזה או פעלה בתום לב כדי להצדיק את הביטול. מערכת היחסים בין התובע לנתבע, המבוססת בעיקרה על אמון, אינה מאפשרת לאכוף את קיום החוזה. על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), לא ניתן לחייב עבודה או שירותים אישיים. מתח מובנה זה בין רצונו של הלקוח לסיים את ההתקשרות לבין זכותו של נותן השירות לקבל פיצוי מחייב "סיבה הוגנת" לביטול ללא קנסות. בית המשפט מוצא כי משבר האמון הגובר של התובעת כלפי הנתבעת, הנובע מאי שביעות רצון מהתקדמות עבודתה של הנתבעת ומהידרדרות היחסים עם צד שלישי, מהווה "סיבה הוגנת" לביטול החוזה. משבר אמון זה, שנוצר עקב התקדמותו האיטית של הנתבע ופרשנותו של התובע לאירועים, מצדיק את ביטולו של התובע מבלי להפר את חובת תום הלב. באשר לפיצוי, הנתבעת זכאית לתמורה הולמת בגין השירותים שניתנו עד לסיום החוזה. בית המשפט, בהתחשב בראיות ובעדויות, מעריך כי שכר הטרחה הראוי יעמוד על 10% מסך התמורה החוזית, העומדת על 5,850 שקל. סכום זה מייצג את העבודה שנעשתה על ידי הנאשם, לרבות פגישה עם עיתונאי וניסוח הודעה לעיתונות. לפיכך, זכאי התובע להשבה של 90% מתשלומו, בסך כולל של 13,650 ₪, אותם על הנתבע להחזיר. טענת הנתבעת כי התובעת הפרה את החוזה נדחית. בשים לב לפער בין הסכומים הנתבעים לסכומים שנפסקו, התנהלות הצדדים ושכר טרחת עורך דין, הנתבע מחויב לשלם לתובע 6,000 ₪ שכר טרחת עורך דין ולפצות את התובע בתשלומי אגרת בית המשפט. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום, או שייגרמו להם הפרשי הצמדה וריבית כנדרש בחוק מיום מתן פסק הדין. המזכירות תטפל בגביית האגרות הנותרות. פסק דין זה, שניתן בהיעדרם של הצדדים, מסכם למעשה את העניין.