ע"פ 4007/09

תקציר

פסק הדין, שנכתב על ידי השופט דנציגר, פותח בציון יכולתו המוגבלת של בית המשפט להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של בית המשפט הפרוצדורלי, אך מכיר גם בחריגים לכלל זה. לאחר מכן מסביר השופט את חובת התביעה להוכיח אשמה מעבר לספק סביר. פסק הדין מפרט מספר סוגיות בממצאי בית המשפט הפרוצדורלי, החל מעדותו של מר פחימה, שלטענת השופט אינה תומכת בגרסתה של המתלוננת לאירועים. לאחר מכן, השופט בוחן את גרסת המערערים לאירועים, ומוצא כי עדותם הייתה עקבית, בניגוד לקביעתו של בית המשפט הפרוצדורלי כי השתנתה עם הזמן. השופט מלין גם על הערכת מהימנותו של המתלונן על ידי בית המשפט הפרוצדורלי, ומדגיש סתירות בעדותו בנוגע למרכיבים מרכזיים בתיק, לרבות זהות המערער שהתחזה לשוטר, החזקת ארנקו ותעודת הזהות של המתלונן ומיקום הטלפון הנייד של המתלונן לפני השוד הנטען . סתירות אלה, טוען השופט, מעוררות ספק סביר. פסק הדין מותח ביקורת גם על התנהלות החקירה של המשטרה, ומציין את כישלונה לאתר את הפריטים הגנובים לכאורה או לבצע בדיקות בסיסיות, אותן מייחס השופט לחובת התביעה. זאת ועוד, היעדרו של הרכוש הגנוב, בשילוב הסתירות בעדות המתלונן וכשלי החקירה, מחזקים את קיומו של ספק סביר בדבר אשמתם של המערערים. לסיכום, השופט דנציגר מציין את הספק הסביר העולה מן הראיות וטוען לזיכוי המערערים, עמדה המוסכמת על השופטים המוסכמים, ש' ג'ובראן וי' הנדל.