ת"א 38125-03-11

תקציר

המשיב היה בעל שליש מהזכויות בחלקת קרקע בכרמיאל שהופקעה על ידי המדינה בשנת 1983 מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), תש"ג-1943. המשיב טוען כי לא קיבל הודעה על ההפקעה. בשנת 2009 הם ביקשו פיצוי, ולאחר כמה הלוך ושוב הציעה המדינה הסדר כספי, שהמשיב דחה. לאחר מכן הגיש המשיב תביעה לבית המשפט בדרישה לפיצוי בעין – החזרת הקרקע המופקעת או הקרקע החלופית – ולחילופין פיצוי כספי. המדינה הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף, בטענה כי לבית המשפט אין סמכות לדון בנושא, שכן הסעד המבוקש – ביטול ההפקעה – יכול להידון רק בבית המשפט העליון. עוד טענו כי יש לסלק את התביעה על הסף משום שאין לה סמכות שיפוט מקומית, שכן הקרקע המדוברת נמצאת בכרמיאל, אשר נמצאת מחוץ לתחום השיפוט הגיאוגרפי של בית המשפט. המשיב טען כי לתביעתם שלוש עילות: פגיעה בזכויות חוקתיות, עשיית עושר ולא במשפט ופקודת הקרקעות, וכי הדרישה להשבת הקרקע אינה דרישה לביטול ההפקעה, אלא בקשה לפיצויים בגין הפגיעה בזכויותיהם. עוד טענו כי במקרים של הפקעה שלא כדין, חוק ההתעשרות יכול לאפשר פיצוי כספי במקום השבת הקרקע. בית המשפט מצא כי כתב התביעה, ככתבו, דורש את ביטול ההפקעה, שהייתה בסמכותו הבלעדית של בית המשפט העליון. טענת המשיב כי הם מבקשים פיצויים בגין הפקעה שלא כדין אינה מתיישבת עם טענתם, כלשונה, אשר ציינה במפורש את הביטול. זאת ועוד, המשיב לא סיווג קודם לכן את טענותיו על פי הנימוקים שפורטו בתגובתו. לפיכך הורה בית המשפט למשיבים להגיש כתב תביעה מתוקן המבהיר את דרישותיהם ואת נימוקיהם. עוד קבע בית המשפט כי אם המשיב מעוניין לטעון בשאלת הסמכות, עליו להגיש בקשה בכתב המפרטת את הבסיס המשפטי לו. ההחלטה הייתה שהדיון יידחה כדי לאפשר את התיקונים הללו, ובינתיים לא נפסקו הוצאות לאף אחד מהצדדים.