ע"פ 5318/03

תקציר

המערער במקרה זה הורשע בארבעה אישומים של סחר בנשק ונגזרו עליו חמש שנות מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי על ידי בית המשפט המחוזי. ההרשעה מתייחסת לחלקו של המערער במכירת כמויות גדולות של תחמושת, שנגנבה מצה"ל על ידי שותפו, חברו וחברו החייל, שהייתה לו גישה לתחמושת במסגרת שירותו הצבאי. כלי הנשק נמכרו לפלסטינים בשטחים למטרות רווח כספי במספר הזדמנויות בשנים 2000 ו-2001. המערער התקשר בהסדר טיעון, שהביא להרשעתו אך לא קבע את עונשו, דבר שהושאר לשיקול דעתו של בית המשפט. המערער ערער על חומרת עונשו לבית המשפט העליון, בטענה כי בית המשפט המחוזי טעה בהנחה שהנשק נמכר לגורמים עוינים, דבר שלא הוכח. עוד נטען, כי בית המשפט לא שקל די הצורך את ערכם הנמוך של כלי הנשק מסוג קליע שנמכר ואת חלקו השולי של המערער בעבירה, וטען כי הוא "נגרר" על ידי שותפו. ההגנה הדגישה את גילו הצעיר של המערער, היעדר עבר פלילי, אורח חיים, הודאה וחרטה עמוקה. בתוך כך, הדגישה הפרקליטות את חומרתן הרבה של עבירות הנשק ואת הצורך בעונש מרתיע, במיוחד נוכח הסיכונים הביטחוניים הטמונים בהעברת נשק לשטחים הפלסטיניים. בית המשפט העליון קבע כי אין עילה להתערב בעונשו של בית המשפט המחוזי. הם הסכימו כי בית המשפט המחוזי שקל את מכלול הגורמים הרלוונטיים, לרבות נסיבותיו האישיות של המערער, וקבע גישה מאוזנת וסבירה בין שיקולי החומרה וההקלה. עוד ציין בית המשפט העליון, כי העונש שהוטל על המערער היה שונה במידה הראויה בהשוואה לעונשו של שותפו. לפיכך, הערעור על גזר הדין נדחה, וגזר הדין המקורי נותר על כנו.