דב"ע לט/3 - 0

תקציר

המוסד לביטוח לאומי וממשלת ישראל הגיעו להסכם למתן קצבת ניידות לתושבי ישראל המוגבלים בניידות. ההסכם מגדיר "מוגבלות בניידות" כבני 3 עד 65 (לגברים) ו-60 שנים (לנשים). המערערת, ילידת 1916 שבקשתה לקצבת ניידות נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי מפאת גילה, ערערה על החלטת המכון בבית המשפט וטענה כי הגבלת הגיל אינה סבירה ומפלה. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתה והביא את המערערת לערער לערכאה גבוהה יותר. גם בית המשפט העליון דחה את הערעור, והסכים עם בא כוח המכון כי המכון מחויב להסכם ואינו יכול לשלם כל סכום מעבר לאמור בו. עוד קבע בית המשפט כי הקצבה אינה קצבת ביטוח לאומי אלא תשלום במימון משלם המסים, וקביעת מגבלת גיל על בסיס סדרי עדיפויות תקציביים היא לגיטימית. יתר על כן, מאחר שההבחנה בין גברים לנשים לגבי גיל הפנסיה קבועה בחוק, היא סבירה ועולה בקנה אחד עם תקנת הציבור. עוד מדגיש פסק הדין כי דרך הפעולה הראויה הייתה להביא את העניין לפתחו של בית המשפט המוסמך בהליך שבו מעורבת הממשלה.