בע"מ 9115/10

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דין קודם. המחלוקת הראשונית הייתה בין אם לבנה לבין אשתו בנוגע לבעלות על משק. האם חתמה על מסמך המעביר את זכויותיה בחווה לבנה במהלך חייה, אך בהמשך ניסתה לבטלו בטענה שלא הבינה את ההשלכות. בית המשפט לענייני משפחה פסק לטובת הבן, וקבע כי האם אכן הבינה את ההשלכות והשלימה את ההעברה. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, שהורה על דיון חוזר בבית המשפט לענייני משפחה, מה שהוביל לערעור נוסף, שנדחה הפעם על ידי בית המשפט המחוזי. לאחר מכן הגישה האם בקשה לחופשה כדי לערער לערכאה גבוהה יותר, שגם היא נדחתה. בפסק הדין מודגש כי רשות ערעור היא נדירה וניתנת רק במקרים חריגים, וכי מדובר בסכסוך פרטי ללא כל משמעות עקרונית או ציבורית. השופט קבע כי טענת האם, לפיה המתנה לא הושלמה בשל היעדר הסכמת מינהל מקרקעי ישראל, לוקה בחסר, שכן בית המשפט לענייני משפחה מצא כי היא הבינה את ההשלכות והשלימה את ההעברה. יתר על כן, גם אם מדובר בהתחייבות לתת מתנה, הסתמכותם של המשיבים על חתימת האם מנעה ממנה לחזור בה, מה גם שהיחסים בין הצדדים היו תקינים בעת החתימה. השופט הגיע למסקנה כי הבקשה אינה מצדיקה ערעור נוסף ודחה אותה, תוך הותרת פסקי הדין הקודמים על כנם.