ת"א 44870-09-13

תקציר

תיק בית המשפט נסוב סביב הפרה לכאורה של דגימות רשומות של ספסלי רחוב בבעלות התובעת, אינטל, על ידי הנתבעים. בדגימות המדוברות היו מושבים ומשענות מתכת מחוררים, יחד עם רגלי מתכת או בטון. הסוגיה העיקרית הייתה האם ספסלי הנתבעים דומים לדגימות התובעת עד כדי הפרת עיצובם. בית המשפט יישם את "מבחן העיניים", ובחן את המוצרים דרך עיניהם של צרכנים רלוונטיים, שנמצאו כתאגידים, רשויות או מוסדות הנעזרים באנשי מקצוע בתחום העיצוב או האדריכלות. משמעות הדבר הייתה שנדרשה השוואה מפורטת יחסית של המוצרים. השופטת ציינה כי הספסלים נרכשו בדרך כלל בהליך מכרזי, ולא פעם נעשה שימוש במונח "שווה ערך", דבר המעיד על כך שהצרכן היה מודע לכך שייתכן שלא יקבל את דגם הספסל המדויק שהוצג במכרז. השוואה מדוקדקת העלתה הבדלים מספקים בין דגימות התובעת לבין ספסלי הנתבעים, הגם שהיו ביניהן קווי דמיון מסוימים. הבדלים אלה, כולל צורות רגליים מובחנות ונוכחות או היעדר ברגים, נחשבו משמעותיים מספיק כדי להסיק שלא הייתה הפרה של הדגימה. בנוסף, הצהרות החידוש בתעודות המדגם הגבילו את היקף ההגנה, ובית המשפט מצא כי החידוש והמקוריות של הדגימות צנועים בהשוואה לאמנות קודמת. לפיכך, השינויים הקטנים שנעשו על ידי הנתבעים נחשבו מספיקים כדי למנוע הפרה. גם מבחן ההטעיה, שהוא אמצעי עזר, לא התקיים, שכן הצרכנים המעורבים היו בקיאים ולא סביר שיולכו שולל. באשר לעוולת גניבת העין, המגנה מפני ייחוס שגוי של נכסים או שירותים, לא מצא בית המשפט כל סיכון להטעיה, והפך טענה זו למיותרת. משכך, דחתה השופטת את התביעה והורתה לתובע לכסות את הוצאות הנתבעים ושכר טרחת עורך דין, בסך 40,000 ₪, בשל חוסר יכולתו של התובע להוכיח כל עוולה מצד הנתבעים.