רע"א 840/24

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תוצאה של תביעת רשלנות רפואית שהגיעה לבית המשפט המחוזי לאחר שנדחתה בבית משפט השלום. המשיבים טענו כי רופאיה של המבקשת התרשלו באבחון נגע סרטני בלשונה של המנוחה, שהביא למותה. דחיית בית משפט השלום התבססה על הקביעה כי הנגע הופיע באוגוסט 2015, כלומר רופא המשפחה לא התרשל בטיפולו במנוחה במהלך ביקוריה בשנת 2014. ממצא זה התבסס בעיקר על מסמך כתוב המתעד את הצהרתה של המנוחה בחדר המיון כי כאבה נמשך כשלושה חודשים, וכן על היגיון האירועים והתנהלותם של המנוחה ובעלה. עם זאת, בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבים בקובעו כי קיימים חריגים המצדיקים התערבות זו. נקבע כי קיימת אפשרות סבירה שהנגע היה קיים כבר בסוף שנת 2014. קביעתו של בית המשפט המחוזי התבססה על חוות דעת מומחים שקבעו כי הנגע ככל הנראה התפשט על פני תקופה של שנה עד שנתיים וכי ברשומות הרפואיות של ביקורי המנוח בשנת 2015 לא צוינו הסיבה למתן מרשם למשחה רלוונטית. כתוצאה מכך, התיק הוחזר לבית משפט השלום לבירור נוסף של היסודות הנדרשים לתביעה. לאחר מכן הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על פסק דין זה, אשר נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, שכן לא מצא עיוות דין. בית המשפט הדגיש כי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא היא חריג המעוגן בחוק והסביר כי הרישום בחדר המיון, שהיה מרכזי בממצאי בית משפט השלום, מהווה עדות שמיעה כפולה קבילה. לפיכך, בעוד שחריג הרישום המוסדי מאפשר למבקשת להוכיח כי המנוחה התייצבה בחדר המיון, אין בו כדי להעלות את דבריה לאמת מוחלטת.