ע"א 1955/13

תקציר

המערער, מושב, חכר קרקע חקלאית מהמינהל האזרחי, המשיב, למספר שנים. חוזי החכירה חודשו מעת לעת עד שהתעוררה מחלוקת בנוגע לייעוד הקרקע. המושב תבע פיצוי בגין החזרת הקרקע, תוך הסתמכות על החלטת המנהל האזרחי מס' 343, המתווה קריטריונים לפיצוי עם החזרת קרקע חקלאית מוחכרת. המושב טען כי חוזה החכירה שלהם עמד בתנאי ההחלטה, המזכה אותם בפיצוי בגין הקרקע שהוחזרה. עם זאת, המנהל האזרחי טען כי חוזה החכירה של המושב לא עמד בדרישות ההחלטה ולכן הוא אינו זכאי לפיצוי. תביעות המושב נדחו על ידי הוועדה לתשלום פיצויים חקלאיים ובית המשפט המחוזי בחיפה. בערעור טען המושב כי כוונת הצדדים הייתה להחכיר את הקרקע לטווח ארוך, וכי הקרקע הושבה מסיבות שאינן תלויות בהם, תוך עמידה בתנאי הפיצוי לפי החלטה 343. עוד טענו כי חתמו על החוזה תחת לחץ וכפייה. עם זאת, השופטים הסכימו עם ממצאי בית המשפט המחוזי והגיעו למסקנה כי הראיות אינן תומכות בטענות המושב. השופטים הדגישו כי הקרקע המדוברת אינה חלק ממשבצת הקבע של המושב וכי לא נקבעה הכוונה להחכיר אותה לטווח ארוך. בנוסף, טענת הכפייה לא הוכחה, והתנהלות המושב במו"מ סתרה את הנרטיב שלהם. בעקבות זאת נדחה הערר, והמושב חויב לכסות את הוצאותיו המתונות של המנהל האזרחי בסך 10,000 ₪.