ת"ד 5209-06-22

תקציר

בית המשפט בחן בכובד ראש את הבקשה לביטול פסק הדין ואת התגובה המתנגדת לו ודוחה בזאת את הבקשה מהטעמים הבאים: טענות המשיב לדחיית הדיון לא היו מוצדקות. בקשות הסנגור לדחיית הדיון, שהוגשו הן לפני הדיון והן ביום הדיון, נדחו. ההחלטה הראשונה קבעה שאם עורך הדין נבצר ממנו להגיע, הוא יכול לשלוח עמית במקומו. לגבי הבקשה השנייה לא התקבלה החלטה, כלומר עורך הדין ולקוחו היו צריכים להיות נוכחים בדיון. מאחר שלא הובאו ראיות רפואיות התומכות בטענות עורך הדין באשר למצבו הרפואי, נדחתה גם טענה זו. זאת ועוד, על פי סעיף 240(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, היעדרותו של הנאשם מהדיון משמעה כי הוא נחשב כמי שהודה במיוחס לו. הנאשם הורשע באי ציות לתמרור, נהיגה ללא זהירות ותשומת לב ראויה וגרימת נזק בנהיגה מסוכנת; גזר דינו בהתאם. העונש, שכלל חמישה חודשי פסילה מלנהוג, שלושה חודשי פסילה על תנאי וקנס של 1,200 שקל, היה מידתי ביחס לעבירות. מאחר שההגנה לא פירטה כיצד פסק הדין מהווה עיוות דין, בית המשפט לא מצא עילה לבטל את ההחלטה ומאשר בזאת את פסק הדין.