ע"ע 232/03

תקציר

התיק נסוב סביב טיב יחסי העבודה בין מר ליבוביץ, המערער, לבין ימית, חברה לה סיפק שירותים. מר ליבוביץ טען כי הוא עובד של ימית, ואילו ימית טענה כי הוא קבלן עצמאי. בית משפט קמא פסק לטובת ימית, ומר ליבוביץ ערער על ההחלטה. השופט עמירם רבינוביץ', שהצטרף לחוות דעתו של המשנה לנשיא, הדגיש כי למר ליבוביץ עסק משלו והוא אינו עובד של ימית אלא של החברה המשפחתית. הנסיבות, לרבות העובדה שמר ליבוביץ עבד באמצעות חברה משלו, הביא מחליף ונרשם כשכיר בחברת ליבוביץ, מצביעות על היעדר יחסי עבודה עם ימית. השופט רבינוביץ' הדגיש כי יש לבחון את הנסיבות כמכלול – ההתקשרות ארוכת הטווח וביצוע העבודה במשרדה של ימית, אף שהם מרמזים על יחסי עובד-מעביד, אינם עולים על יתר האינדיקציות ליחסים חוזיים. השופט ש' אדלר, יחד עם השופט רבינוביץ' ונציג העובדים עוזר כרמי, הסכימו עם דחיית הערעור. אדלר הודה כי תקופת ההעסקה השנייה (1995-2000) הייתה מורכבת יותר, אך מכלול הנסיבות – לרבות העובדה שמר ליבוביץ המשיך להוציא חשבוניות ועבד עבור לקוחות אחרים – מצביע על כך שהוא היה קבלן ולא עובד של ימית. נציג המעסיקים, עו"ד אילן שגב, הצטרף אף הוא להחלטה והדגיש כי מעמדו של מר ליבוביץ כמנהל חשבונות והקמת חברה מעיבים על יחסי עובד-מעביד. לפיכך דחה בית הדין את הערעור בקובעו כי בין מר ליבוביץ לבין ימית לא התקיימו יחסי עובד מעביד. השופט אדלר הציע הוצאה נומינלית של 750 שקל, אך זו לא אושרה, ולכן לא נגרמו הוצאות. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים ויימסר להם בדואר.