בג"צ 751/23

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לעתירה שהגיש עובד בבקשה לבטל פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה, שדחה את ערעורו על החלטה לסיים את העסקתו. העותר, בעל מוגבלות, טען כי החברה לא עמדה בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, וביקש מבית המשפט להורות על השבתו. המקרה נסוב סביב חובתה של החברה לבצע התאמות סבירות לאנשים עם מוגבלות והאם בחנה די הצורך את האפשרות לשלב את העותר בתפקיד חלופי. בית הדין האזורי לעבודה דחה תחילה את תביעת העותר, אך מצא כי החברה לא עמדה באמות המידה הנדרשות לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות והורה לה לשלם פיצוי לא ממוני. שני הצדדים ערערו על החלטה זו לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי לעבודה, בפסק דינו הראשון, קבע כי היה על החברה לבחון את האפשרות להציע לעותר תפקיד חלופי ולהעביר את התיק לבית הדין האזורי להמשך בירור. בהמשך מצא בית המשפט המחוזי כי ניסיונותיה של החברה למצוא עמדה חלופית לא היו מספיקים ופסק פיצויים לא ממוניים מוגדלים לעותרת. העותרת לא הייתה מרוצה מפסק דין זה והגישה ערעור נוסף לבית הדין הארצי לעבודה. ערעור שני זה נדחה, כאשר בית המשפט קבע כי החברה ביצעה בחינה מקיפה ורצינית של תפקידים חלופיים וכי לא היו אפשרויות מתאימות מבלי להטיל נטל בלתי סביר על החברה. כמו כן, בית המשפט הדגיש כי התנהלות העותרת במהלך החקירה הראשונית תרמה להיעדר הליך מיטבי והורה לחברה לשלם את מלוא סכום הנזקים הלא ממוניים ללא ניכויים. לאחר מכן הגיש העותר עתירה לבית המשפט העליון, אשר נדחתה, שכן השופטים לא מצאו עילה להתערב, בהתחשב בכך שלא הוצגו בתיק נסיבות חריגות המצדיקות ביטול החלטות בתי הדין לעבודה. פסק הדין הדגיש את חובות החברה על פי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, אך גם הכיר במגבלות החוק בנוגע לנטל בלתי סביר על עסקים. טענות העותרת לא נמצאו מספיקות כדי לעמוד באמות המידה החריגות להתערבות, והביאו לדחיית העתירה ללא תגובת המשיבים.