תפ"ב 25916-06-20

תקציר

פסק הדין דן בחשיבות השמירה על חוק התכנון והבנייה, שמטרתו להיטיב עם האינטרס הציבורי בדרכים שונות, לרבות שמירה על מדיניות התכנון, הבטחת הבטיחות במבנים וטיפוח כיבוד שלטון החוק. הפרות של חוקי התכנון והבנייה הללו נתפסות כפוגעות באינטרסים אישיים וציבוריים כאחד, ומחייבות ענישה פלילית. בית המשפט מדגיש את תפקידה של ההרתעה בגזר הדין, במטרה להפוך את הבנייה הבלתי חוקית ללא משתלמת ולהימנע מהעברת מסר שגוי לעבריינים פוטנציאליים. על פי פסק הדין, רף הענישה המינימלי צריך להתחיל בשלילת רווח כלכלי מהעבירה, ולאחר מכן בעונש ממשי נוסף. עיקרון זה חשוב במיוחד כאשר מדובר בעבירות ממניעים כלכליים. השופט מדגיש את הסיכונים שבהפחתת קנסות, במיוחד במקרים בהם העבריין בחר להישפט, תוך הסתכן בקבלת עונש גבוה יותר. במקרה הספציפי הודה הנאשם באשמה של בנייה ללא היתר, הכרה בשלטי האזהרה והמשך הבנייה. בית המשפט בוחן את נסיבותיו האישיות של הנאשם, אך בסופו של דבר אינו מוצא אותן חריגות דיין כדי לסטות מהעקרונות המשפטיים שנקבעו. כתוצאה מכך נגזר על הנאשם קנס כספי בסך 300,000 ₪, שישולם בתשלומים תוך איום במאסר בגין אי תשלום, וצו הריסה לעבודות הבלתי חוקיות. הקנס נועד לשמש כגורם מרתיע, שיבטיח שהעבריין לא ייהנה ממעשיו הבלתי חוקיים. השופט מדגיש גם את הזכות לערער על פסק הדין בתוך 45 יום ומורה על רישום הערה על הצווים בטאבו.