רע"א 2413/02

תקציר

בפסק דין משפטי מורכב זה, הסכסוך נסוב סביב שני קואופרטיבים חקלאיים, כנרת ודגניה, אשר נטלו הלוואות גדולות מחברת לוקרנו להשקעות בשנת 1979, מובנות בתשלומי ריבית צמודים למדד יוקר המחיה על פני תקופה של 17 שנים. שני המשיבים מילאו את התחייבויותיהם החוזיות, אך מאוחר יותר, בשנת 1998, טענו כי הריבית חרגה מהמקסימום החוקי לפי צו הריבית, ודרשו השבה. לוקרנו טען מנגד כי ההלוואות אינן צמודות, ולכן פטורות ממגבלות הריבית. בית משפט השלום צידד תחילה בלוקרנו וקבע כי הלווים, בהיותם גופים מנוסים עם ייעוץ משפטי, הסכימו ברצון לתנאים לאחר הערכת שוק יסודית. העסקה נחשבה שקופה ומועילה לשני הצדדים, מה שהוביל לדחיית התביעה על בסיס קיום חוזה ועקרונות תום לב. עם זאת, בית המשפט המחוזי פירש מחדש את התנאים, וראה את הריבית כחלק מהקרן, ולכן היא בגדר "הלוואה צמודת ערך", והחזיר את התיק להגדרת השבה. פסק דין זה בוטל על ידי השופטת דורנר, אשר בתמיכת השופט טירקל טענה כי המשיבים, לאחר שנהנו ועמדו בתנאי ההלוואה במשך 17 שנה, אינם יכולים לטעון לניצול או לתנאים בלתי הוגנים. פסק הדין שם דגש על התנהלות מסחרית כנה ודחה טענות בדיעבד כנגד הסכם שנכרת ביודעין, ובכך החזיר על כנו את החלטת בית משפט השלום לטובת לוקרנו וחייב את המשיבים בהוצאות משפט.