בג"צ 1963/97

תקציר

פסק הדין נסוב סביב העותר, חבר מושב תל לנשים, שהיה בעל עדר פרות וייצר חלב תחת מכסה שהוקצתה על ידי המושב. בשל מחלוקות כספיות הפסיק המושב להקצות לו מכסת חלב, מה שהוביל את העותר למכור את פרותיו וציודו. בהסכם פשרה משנת 1993 בין העותר לבין המושב נקבע כי המושב יקצה לו מכסת חלב, בתנאי שייצר חלב במשקו. עם זאת, העותר נתקל בקשיים בייצור חלב במשקו וחיפש הסדרים חלופיים. חוק תכנון משק החלב וצו הפיקוח על מצרכים ושירותים מסדירים את ייצור החלב בישראל, ומגדירים "יצרן" כמי שבבעלותו עדר ומייצר חלב במשקו. החוק מתיר גם "הסדרי אומנה" זמניים ליצרני חלב הנתקלים בקשיים. העותרת ביקשה הסכם אומנה מחוץ למושב אך נדחתה בשל אי עמידה בפרק הזמן של שלוש שנים להקמת רפת. לאחר מכן הציע העותר הסכם שותפות עם יצרן חלב אחר במושב, שאושר תחילה אך בהמשך נדחה על ידי ועדת הערר, מה שהוביל את העותרת להגיש עתירה נגד ההחלטה. עיקר הוויכוחים היו האם לוועדה יש סמכות לחזור בה מהחלטתה הראשונית ולפרש את המונח "יצרן". בית המשפט פסק נגד העותר, הסכים עם פרשנות הוועדה וקבע כי הסכם הפשרה והחוקים החלים מחייבים את העותר לייצר חלב במשקו. פסק הדין דחה את העתירה והדגיש כי הוועדה לא חרגה מסמכותה וכי החלטתה סבירה. פסק דינה של השופטת דורנר התקבל פה אחד בהרכב השופטים זמיר וגולדברג.