ת"א 1323/99

תקציר

הדיון נסוב סביב מחלוקת בין מינהל מקרקעי ישראל לבין חברה בשם היפר חלף, בנוגע להחזקתה של האחרונה בכמה חלקות קרקע בירושלים. היפר חלף החזיק בקרקעות המדוברות במשך שנים רבות ללא הסכמתו המפורשת של המינהל, ואף פיתח אותן באמצעות בניית סככות וסלילת כבישים. המינהל, שהיה הבעלים של הקרקעות, לא נקט בצעדים כלשהם לסילוק היפר חלף מהן לאורך השנים, ואף ניהל מו"מ עם החברה להסדרת זכויותיה בקרקע. בסופו של דבר החליט המינהל לפנות את היפר חלף והתגלע סכסוך משפטי בין הצדדים. בית המשפט בחן את תולדות התיק ומצא כי היפר חלף החזיק במקרקעין המדוברים בהסכמה שבשתיקה של המינהל, שהיוותה רישיון משתמע להחזקה. רישיון משתמע זה העניק להיפר חלף את הזכות להחזיק במקרקעין מבלי להיחשב כמסיג גבול, אך המינהל יכול היה לבטלו בכל עת. עוד קבע בית המשפט כי החברה זכאית לפיצוי בגין ביטול הרישיון, שכן חוסר המעש הממושך של המינהל הביא את היפר חלף להאמין באופן סביר כי החזקתה תימשך. בית המשפט חישב את גובה הפיצוי תוך בחינת מקרים קודמים ומדיניות המינהל בנוגע לפינוי מקרקעי ציבור. הוחלט כי היפר חלף תקבל 1,230,800 ש"ח בתוספת ריבית מאמצע יוני 2006 ועד למועד התשלום בפועל. סכום זה התבסס על אומדן שהיה מונח בין דמי הפינוי שהוערכו על ידי שני שמאים שמונו על ידי הצדדים. עוד קבע בית המשפט כי למינהל לא קמה עילת תביעה כנגד היפר חלף בגין תשלום דמי שימוש, ולכן לא ינוכו עמלות אלו מסכום הפיצוי. לבסוף חויב המינהל לשלם את שכר טרחתו של היפר חלף, שנקבע על 100 אלף שקל כולל מע"מ.