דב"ע נג/4 - 8

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי שהרשיע את המערער בעבירה על חוק שכר מינימום. המערער הואשם בכך ששילם בחסר לעובד יחיד, בוריס גולדשטיין, במשך ארבעה חודשים בשנת 1991. בית המשפט המחוזי מצא את המערער אשם והטיל עליו קנס בסך 10,000 ₪ או שלושה וחצי חודשי מאסר. המערער, שטען כי איפשר לעובד לשבת במזנון שלו וללמוד עברית, ערער הן על ההרשעה והן על גזר הדין. באשר להרשעה טען המערער כי עד מפתח, חתנו של העובד, לא הובא להעיד וכי בידיו הקלטות שיש בהן כדי לזכותו. לצורך גזר הדין טען המערער לקשיים כלכליים וביקש להקל בעונשו. המשיב, לעומת זאת, ביקש מבית המשפט לקיים את החלטת בית הדין האזורי. לאחר בחינת חומר הראיות, לא מצא בית המשפט עילה להתערב בהרשעת המערער על ידי בית המשפט המחוזי. הקביעה כי העובד עבד אצל המערערת בתקופה הרלוונטית עוגנה בראיות. בכך נותרה ההרשעה בעבירה על חוק שכר מינימום. עם זאת, בית המשפט מצא צורך להתערב בחישוב הקנס, ולהתאימו בהתאם לתקופת ההעסקה בפועל, שנמצאה כחודשיים ולא ארבעה. בבואו לשקול את גזר הדין הכיר בית המשפט בתכליתו החברתית של החוק להבטיח קיום הוגן לעובדים ובכוונת המחוקק לאכוף אותו באמצעות סנקציות פליליות. בעוד שיקולי בית המשפט המחוזי לעונש אושרו, הופחת הקנס ונקבע לוח תשלומים. יש לציין כי בית המשפט נתן למערערת רשות לערער על ההחלטה לפי הוראות ספציפיות. בסופו של דבר נדחה הערעור, והעונש כמפורט בקנס המופחת נשמר.