עמ"נ 68221-10-18

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על החלטת ועדת הערר בארנונה. הערעור נסב על סיווגה של "חצר אנגלית", שהוועדה הגיעה למסקנה כי אינה מרפסת, ולכן אין לחייבה בארנונה בשל כך. המערער טען כי החלטה זו אינה סבירה ודינה להתבטל. בית המשפט הכיר בכך שהחלטת הוועדה התבססה במידה רבה על פסיקה קודמת, וכי ההגדרה של "מרפסת" בצו הארנונה עשויה להשתמע מכך שיש לסווג חצר אנגלית כמרפסת. עם זאת, בית המשפט בחר שלא להתערב בהחלטת הוועדה, תוך שהוא מצטט את הכלל של ריסון שיפוטי כלפי גופים מינהליים, ומדגיש כי ההחלטה אינה בלתי סבירה או מבוססת על טעויות עובדתיות או משפטיות. זאת ועוד, בית המשפט הסתמך על צו הסכמה קודם במקרה דומה, מזרחי, שם הסכים המערער לדחות את הערעור. המערערת טענה כי אין הבדלים מהותיים בין מקרה מזרחי למקרה הנוכחי, אך לא הציגה הסבר מניח את הדעת לפער זה. בית המשפט הדגיש את חובת תום הלב ואת עקרון השוויון בטיפול, ומצא את התנהלותו של המערער בעייתית. מכיוון שלשני תושבים עם מקרים דומים יהיו תוצאות שונות, בית המשפט קבע כי הרשות אינה יכולה לפעול באופן מפלה. לפיכך, הערעור נדחה, והמערער חויב בהוצאות המשיב.