דנ"פ 926/11

תקציר

ביום 24.1.2011 ניתן פסק דינו של בית המשפט בארבעה ערעורים נפרדים הנוגעים לתיקי שוחד, בהם נותן השוחד היה אותו מערער. שלושה מהערעורים נדחו פה אחד ואחד, שהוגש על ידי אבנר גלעד, נדחה ברוב דעות. ערעורו של גלעד ערער על הרשעתו בלקיחת שוחד מנותן השוחד, עציוני. הראיה העיקרית נגד גלעד הייתה עדותו של איש סודו של עציוני, זולדן, שטען כי עציוני אמר לו שנתן לגלעד שוחד. השופטים דנו בקבילות עדות השמיעה של זולדן, ובסופו של דבר הגיעו למסקנה כי היא נופלת בגדר חריג משפטי לאמירות שנאמרו "בעת ביצוע העבירה או בסמוך לפניה או אחריה". שופטי הרוב קבעו כי מתקיים התנאי של "סמיכות זמן", שכן קיימות ראיות נסיבתיות המצביעות על ביצוע העבירה. השופט הנדל חלק על כך, וטען כי תנאי סמיכות הזמן לא התקיים, שכן אין ראיות ברורות להעברת הכספים. גלעד עתר לדיון נוסף, אך בית המשפט דחה אותו בקובעו כי פסק הדין מחיל את הדין על העובדות ואינו סותר פסיקות קודמות. בית המשפט דחה גם את הטענות לפיהן פסק הדין יצר שלטון חוק חדש ובעייתי. העתירה נדחתה ב-10 בפברואר 2011.