ע"א 264/64

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון, שניתן על ידי השופט ויתקון ונתמך על ידי הנשיא אגרנט והשופט זוסמן, מתייחס לערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעניין שומות מס הכנסה שנעשו על שני עורכי דין, השותפים במשרד עורכי דין. בשנת 1958 הזדמן למערערים לרכוש חלקת קרקע בבת ים והרוויחו ממנה למעלה מ-30,000 ל"י. השומות נעשו על סמך הנחיות נציב מס הכנסה שהפעיל את סמכותו לפי סעיף 147 לפקודת מס הכנסה. השאלה המרכזית הייתה האם הרווח שנוצר ממכירת הקרקע מהווה הכנסה מהון עצמי או פירות. בית המשפט קבע כי לנציב מס הכנסה סמכות לתקן את השומות, למרות הסכם קודם בין פקיד השומה לבין המערערים. לא היה רצוי אך לעיתים הכרחי שהנציב יפעל למרות ההסכם הקיים, וגילוי עובדות חדשות לא היה תנאי מוקדם להפעלת סמכות זו. סמכותו של הנציב לפי סעיף 147 הייתה רחבה ומוחלטת, ואפשרה לו לבקר את פקידי השומה ולתקן כל עיוות, לרבות כאלה הנובעים מטעויות משפטיות או מאי מילוי תפקידו על ידי פקיד השומה. בנוסף, העובדה שהשומה המקורית הוסכמה לא מנעה מהממונה להתערב, שכן סופיות השומה או ההסכם מותנית וניתן לשנותה בהעדר ערעור או הסכם לפי סעיפי הפקודה הרלוונטיים. באשר לסוגיה המהותית, הסכים בית המשפט עם החלטת הממונה כי הרווח נבע מעסקה עסקית ולא מהון עצמי. נסיבות העסקה, לרבות הזמן הקצר בין הרכישה למכירה, רמת הארגון ובקיאותם של המערערים בעסקי הנדל"ן, הצביעו על אופי מסחרי ולא הוני. השפעתם המצטברת של גורמים אלה, לצד כוונת המערערים לממן את הרכישה באמצעות הלוואה ומעורבותם הקודמת בעסקאות נדל"ן, תמכו בסיווג הרווח כהכנסה מפירות. בית המשפט דחה גם את טענות המערערים בדבר מימון הרכישה באמצעות הלוואה, בקובעו כי אמנם צורת המימון אינה מכרעת, אך היא יכולה להוות שיקול רלוונטי בקביעת מהות העסקה. כמו כן, אישר בית המשפט את פסיקת הריבית וההוצאות כנגד המערערים, בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי, בציינו כי הריבית חושבה ממועד הגשת הערעורים.