ת"א 21535-05-21

תקציר

השופטת החליטה כי יש לדחות את תביעת התובעים משום שהיא חורגת מתקופת ההתיישנות. פסק הדין מתבסס על תקנות 41 עד 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018, המאפשרות דחיית תביעה מטעמים פרוצדורליים כמו התיישנות. בעוד השופטים מכירים בכך שפיטורים על הסף הם צעד קיצוני, הם מדגישים כי יש לנקוט משנה זהירות במקרים כאלה. עם זאת, בהתחשב בנסיבות הספציפיות, השופט רואה לנכון לדחות את התביעה על הסף. השופט מפנה לפרשת ארידור, המהווה תקדים לתביעות לפיצויי הפקעה, וקובע כי תביעות אלה מתיישנות לאחר שבע שנים. במקרה דנן, אין חולק כי מקורה של התביעה בשנת 1976 והתיישנה בשנת 1983. גם ההליכים הקודמים הקשורים לתביעה אינם מצדיקים את הארכת תקופת ההתיישנות, שכן הם התקיימו לאחר שתקופת ההתיישנות כבר הסתיימה. זאת ועוד, השופטת אינה מקבלת את טענת התובעים כי לא יכלו להגיש את תביעתם הנוכחית שעה שבקשתם למתן ארכה לערעור על פסק הדין הקודם הייתה תלויה ועומדת. פורמלית, פסק הדין הקודם נותר בתוקף, והמחדלים הפרוצדורליים של התובעים הן בבית המשפט המחוזי והן בבית המשפט העליון הביאו לדחיית תביעתם. לפיכך, השופט מורה על מחיקת התביעה על הסף ומחייב את התובעים להתחלק בהוצאות הנתבע באופן שווה, בסך של 5,000 ₪.